"וילך משה" וכי מאין בא ולאן הוא הולך? - הרי כמעט כל הנאמר בספר זה הוא חלק מנאומו הארוך של משה?! ולא סתם "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים ל"א, א') - וכי עד עתה לא דיבר אל כל ישראל?! והאם רק עתה מדבר אליהם את "כל" הדברים? ומדוע היה צריך ללכת כדי לדבר? הרי רק בפרק קודם כתוב: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם..." (פרק כ"ט) - אז לאן הלך?
"הליכה" ו "עמידה" הן שתי פעולות חשובות והכרחיות. יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו. בהליכה יש יתרון כי היא מקדמת את האדם ולא משאירה אותו באותו מקום, אבל תלוי לאן האדם הולך - אם למטרה חיובית ולמקום שהוא רצה ותכנן אזי זה חיובי וטוב, כך ככל שהוא הולך הוא מתקדם זה טוב, וזאת בניגוד לעמידה במקום שאינה מקדמת אותו לשום מקום. אבל אם הוא הולך לכיוון הלא נכון, הינו תועה בדרכו - הרי שעדיפה העמידה. כך לפחות הוא תועה פחות, שהרי ככל שהוא הולך הוא תועה יותר ויותר, לכן עדיף לו שיעמוד. ותוך כדי עמידה - יתבונן במעשיו ויבחן את דרכו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך...
כל חיי האדם הם רצפים ואירועים של הליכה ועמידה, שהרי אלו שתי פעולות הכרחיות. גם כשאתה יודע לאן אתה הולך ולאיזה כיוון אתה מתקדם ושואף - ראוי שמעת לעת תעמוד! תעשה רגע חושבים, תביט למרחוק ותבחן את הדברים ומאידך אינך יכול לעמוד זמן רב באותו המקום, שכן עמידה כזו היא מעייפת, גורמת לך לדרוך במקום ולסגת.
יתרון נתן אלוקים לאדם על פני מלאכים. אלו נבראו "עומדים", וכך הם גם קרויים : "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו', ב'). הם עומדים לעולם ללא עליות וירידות. לאדם יש בחירה חופשית ויש שהוא עומד ויש שהוא מתהלך. הוא יכול ללכת קדימה או לשוב לאחוריו. הוא יכול ללכת מחיל אל חיל או ללכת מדחי אל דחי. אשרי מי שמהלך כל ימיו ויודע לאן הוא מהלך.
משה רבנו אפילו בסוף ימיו, ברגעים האחרונים של נאומו - הוא הולך: "וילך משה.." למרות שהוא "בן מאה ועשרים שנה" הוא הולך אל בני ישראל. הם לא באו אליו, ולא סתם.
עד עתה משה הספיק לתת לבני ישראל 611 מצוות והם ידעו שנותרו רק עוד שתיים, כדי להשלים לתרי"ג מצוות. נותרו מצוות "הקהל" ומצוות "כתבו את השירה הזו". באהבתם את משה ידעו בני ישראל שכשישלים המצוות - ילך לעולמו ויעזוב אותם, ויהיו כצאן ללא רועה. ולכן החליטו בני ישראל לא ללכת אליו עוד, כדי לשמוע ולהשלים את המצוות, וזאת על מנת לדחות את הקץ. אבל משה רבנו, כמו משה רבנו מבצע את שליחותו עד הסוף מידית ולא מתמהמה מסיבות אישיות (כמו שעשה גם לגבי מלחמת מדיין), וכשראה שבני ישראל לא באים אליו - הלך אליהם. זהו מנהיג דגול, שחשיבות העם והציבור גדולה בעיניו, מאשר טובתו האישית ואין לו כלל שיקולים אישיים, הכל טובת הכלל.
על אף שידע משה, שלאחר שיסיים מיד יגיע רגע מותו - הוא הולך אליהם להשלים את תורת משה, את משימתו וללמדה את בני ישראל עד תומה, אבל בכך זה לא נגמר. לאחר שהלך, הוא נשאר על תקן "אל כל ישראל" – שכן בכל אחד ואחת מהעם נשאר בתוך ליבו ובמוח משהו ממשה רבנו. בכל הזמנים ובכל אדם מעם ישראל נשאר ניצוץ ממשה רבנו. ניצוץ זה הוא כוכב הצפון שלנו, יסוד המצפון שלנו, הוא עוגן הקדושה, המסירות, הדבקות, ואהבת העם ואהבת התורה שלנו וכל מידה ומידה מגיעה ממשה רבנו. האדם יחליט, בבחירתו החופשית, האם הוא "הולך" עם מידות אלו בדרך התורה או "עומד". האם הוא מתקדם הלאה או נשאר במקום ונסוג. משה רבנו ציווה לנו את ההליכה, את ההתקדמות, את "לך-לך" של אברהם אבינו, האברהמיות ולא את ה"נוח" של נח שהציל עצמו ומשפחתו ולא את דורו. משה רבנו ממשיך את דרכו של אברהם אבינו בהליכה שלו בחיים ואל החיים.
יתרה מזו: כשאמר משה רבנו לעם ישראל : הנה זקנתי ו"לא אוכל עוד לצאת ולבוא", הבינו ישראל את "לא אוכל" - כאילו אין לו עוד יכולת לצאת ולבוא לפניהם, כפי שעשה כל העת, מהרגע שהפך למנהיג. אבל כמשה אמר "לא אוכל" הוא התכוון שהוא אינו רשאי, שהרי כבר נקבע שיהושע ימלא את מקומו. לכן מה עשה? החל ללכת אליהם ולעבור מאוהל לאוהל ולהיפרד מהם וגם לגלות להם את סוד התשובה. את האינטראקציה שבין האדם לאלוקיו - "את הדברים", מה שפגשנו בפרשת ניצבים,הריטואל של הפועל : ש. ו. ב- כשהאדם שב אל ה׳, הולך ומתקרב, אז גם ה׳ שב אליו ומשיבו אליו.
משה רבנו גם מקיים בעצמו את המצווה התרי"ב: כתבו השירה הזאת. - כתיבת ספר התורה: "ויכתוב משה את התורה ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה׳ ואל כל זקני ישראל" (דברים ל"א,ט'). אומרים חז"ל, שביום מותו כתב משה 13 ספרי תורה, אחד לכל שבט ואת האחרון מסר בידי הלוויים, שתפקידם להמשיך ולהפיץ את התורה בין כל השבטים ולאורך כל הדורות. ספר תורה לכל שבט והייחודיות שלו, המוסיקה שלו ודרך עבודת ה׳ שלו, וכל הדרכים מאוחדות לנוסח אחד ממשה רבנו; לכל אחד מאיתנו מנהגים שונים, אבל כולנו בני תורת משה.
פרופ' אבי לוי הוא נשיא האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה