ככלות משה לכתוב את כל דברי התורה והשירה, ציווה את הלויים נושאי ארון הברית להניח את ספר התורה הזה לעדות, בצד הארון. לאחר מכן ביקש להקהיל את כל זקני השבטים והשוטרים, כדי להעיד בהם את השמים ואת הארץ, כלומר, לומר לפניהם ולפני כל קהל ישראל את שירת "האזינו השמים ... ותשמע הארץ".
שתי העדויות הללו, זו של ספר התורה, וזו של השמים והארץ, משלימות זו את זו. האחת היא מן התורה הכתובה והמסורה, והאחרת, מן המציאות וטבע העולם. אלו הם שני המקורות שעליהם נסמכת אמונת ישראל בהשגחת ה' ובחובה לשמוע בקולו ולשמור את מצוותיו.
משה רבנו מסביר את הצורך בעדויות הללו שהוא משאיר לבני ישראל לקראת מותו, בהיכרותו את אופיו של עם ישראל ובידיעתו את העתיד להתרחש אחרי מותו.
על הצורך בספר התורה לעדות הוא אומר:
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:
ועל הצורך בהעדאת השמים והארץ הוא אומר:
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:
מכיון שידוע שהם עתידים לחטוא, מכין משה רבנו מראש את העדות על מה שצפוי להם, על החטא ועונשו, וגם על דרך התשובה שתאפשר להם לחזור לדרך הישר ולקירבת א-להים.
המפרשים תמהו כיצד אפשר הדבר שמשה יתנבא שהם עתידים לחטוא בעוד הוא עצמו הבהיר בפרשה הקודמת את ערכה של הבחירה החופשית, כפי שנתבאר כאן בשבת שעברה.
אחת התשובות היא שאמנם יש לכל אדם בכל רגע נתון בחירה חופשית, וכן הדבר גם ביחס לעם כולו, אולם במבט-על, בהיקף היסטורי של כלל חיי האדם או האומה, ברור ש"אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" (קהלת ז כ), כי אדם יסודו מעפר, היצר הרע נטוע בו מיסודו, וכל חייו הוא נתון למאבק והתגוששות בין טוב לרע, וגם אם הוא נוחל ניצחונות רבים ומגיע להישגים גדולים בעבודת ה' ובתיקון המידות, עדיין הוא מועד לכישלון.
מעבר לפתרון הזה, מסתתר רעיון עמוק ויסודי עוד יותר:
רש"ר הירש מדייק בלשון הכתוב: "ממרים הייתם עם ה'". לכאורה, היה צריך להאמר: ממרים הייתם נגד ה', או ממרים את דבר ה', או ממרים את פי ה'. מה הפשר של ממרים עם ה'? לדברי הרש"ר, יש בדברי משה אלו שניות מעניינת מאד: מצד אחד, עם ישראל הם עם קשה עורף ומרדני. זו תכונת אופי יסודית של האומה הזאת, שיש בה גם קושי רב וגם ברכה גדולה. הם אינם מקבלים מרות של בשר ודם, לא נכנעים גם לשלטון אויב וצר, לא מתפתים בנקל לאמונות ודעות זרות ועומדים בגבורה נגד כל האיומים והפיתויים. זו היא תכונה מבורכת. אלא שהתכונה הזאת אינה יכולה להעלם כאשר הם עומדים מול ה', ולכן קורה מפעם לפעם שהם גם ממרים את פי ה'. כפי שלמד משה היטב מן הניסיון בשנות המדבר. אלא שגם כאשר עם ישראל ממרים, הם אינם עוזבים את ה' אלא ממשיכים להיות "עם ה'".
בכך פותר רש"ר הירש גם את שאלת הבחירה החופשית וגם את השאלה מדוע בחר משה לסיים את חייו בדברים כה קשים כנגד העם. למעשה, גנוזה בדברי משה רבנו הערכה גבוהה של העם וגם נחמה: אכן המבנה הנפשי של האדם מישראל ושל עם ישראל הוא של "עזין שבאומות". תקיפים, מרדנים, לא מקבלים מרות, מרבים להתווכח, דעתנים. האופי הזה לא השתנה מימי משה רבנו ועד היום. עד היום מונים אותנו אומות העולם על כך. "התיירים הישראלים" נחשבים בעולם כולו לטיפוסים, שאם ננסח זאת בלשון עדינה, נאמר – שהתנהגותם תואמת את הדמות שצייר משה רבנו בסוף פרשת וילך.
אולם בד בבד, העקשנות והעזות הזאת היא שמבטיחה את עמידותו ושרידותו של עם ישראל לאורך כל הדורות, בכל הניסיונות ובכל האתגרים שבהם עמד. לכן, משה רבנו יכול לצפות את העתיד בוודאות רבה, על סמך היכרותו עם האופי של העם שהוציא ממצרים וגיבש במשך ארבעים השנים במדבר.
לכן גם העדות של התורה וגם העדות של השמים והארץ נקראת "שירה", לא קינה ולא תוכחה אלא שירה. זו שירה על מעלתו וגדולתו של עם ישראל, על הקשיים שיחווה בחייו בשל כוחותיו המיוחדים, ועל כך שבסופו של דבר הכוחות הללו יאפשרו לו להתגבר גם על חולשותיו הפנימיות וגם על הסכנות החיצוניות, ולהשאר " עִם ה'" ו"עַם ה'".
לכן אומר הנביא הושע בהפטרת השבת: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ: (הושע יד, ה) ובעקבותיו משתמש גם הנביא ירמיהו בנוסח דומה: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם (ירמיהו ג, כב). השובבות של עם ישראל אינה רק מקור חטאו וסבלותיו, אלא גם מקור חיבתו של הקב"ה את העם והנכונות לקבלו בתשובה שוב ושוב. ה' בחר באברהם אבינו וזרעו אחריו דווקא מפני התכונה השובבית הזאת. זו שאיפשרה לאברהם למרוד במוסכמות האליליות שבהן גדל ולמצוא את דרכו אל ה', אבל גם איפשרה לו לעמוד ולהתמקח עם ה' על עונשה של סדום, ולא לקבל את הצו הא-להי על חורבן הערים הללו בהכנעה צייתנית.
מורים טובים אוהבים תלמידים חריפים ומאתגרים, ולאו דווקא את התלמידים הכנועים והצייתנים בכיתה. הם יודעים שמן הראשונים יצמחו, בהכוונה נכונה ובעזרת ה', היזמים, החלוצים והמנהיגים של דור העתיד.
והרי זו היא תמצית ברכת קדושת היום בתפילת העמידה של יום הכפורים:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מְחֹל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ בְּיוֹם צוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה... כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְֹרָאֵל וּמָחֳלָן לְשִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ בֵּית יִשְֹרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה...
ה' יודע שאנו עתידים לחטוא, בדיוק כפי שמשה ידע לצפות זאת, ולכן התקין לנו נוהל קבוע לתיקון הסטייה מן הנתיב וחזרה לדרך המלך באמצעות התשובה, ימי התשובה ובשיאם יום הכפורים. הר"י מרוז'ין דייק בלשון התפילה: לא רק אל מוחל וסולח באופן חד פעמי, אלא סלחן ומחלן – שוב ושוב.
זו אינה אחיזת עיניים והתחכמות בנוסח של "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", כי אנו באמת מתכוונים לשוב בתשובה, אף על פי שאנו יודעים שאנו מועדים לכישלונות גם בהמשך. כל זה צפוי, רצוי ואהוב בעיני ה'.
יהי רצון שנזכה לשוב בתשובה שלמה, והקב"ה יקבל תפילותינו ברצון ויחתום את דיננו לחיים טובים ולשלום.
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג