"נולדתי למשפחה לגמרי חילונית ברמת גן", מספר גיא שבתאי, 37, נשוי ואב לשלוש המתגורר בירושלים, איש חינוך.
"הייתה לי ילדות לא קלה, הייתי עושה המון בעיות למורים וגם חטפתי מכות וחרמות מחברי לכיתה. עד היום אני סוחב צלקות מכך, ולמשל אני יכול לומר שלדעתי זה פגע בכישוריי החברתיים. יחד עם זאת, הייתי מאוד טוב בכדורגל, וזה היה לטובתי. בגיל תשע הצטרפתי לנבחרת הילדים של מכבי תל אביב, השקעתי המון בכדורגל, וכמעט כל היום הייתי עם הכדור.
"כך השנים חלפו, ולקראת סוף כיתה ז' החלטתי לקחת את עצמי בידיים. הרגשתי חיבה מסוימת למישהי שלמדה איתי אבל ידעתי שאין לי איתה סיכוי כי נחשבתי לפרא אדם, וידעתי שכדי שזה יקרה אני חייב להתחיל להיות בן אדם. אחרי היסודי התחלתי ללמוד ב'בליך', תיכון חילוני מפורסם ברמת גן, והתקבלתי בעיקר כי שיחקתי כדורגל טוב, פחות בזכות ההתנהגות והציונים".
בשלב הזה, עד כמה היית מחובר למסורת?
"בבית בו גדלתי לא היה שום חיבור, אבל היה לי חיבור קטן בזכות כך שאמא שלי גדלה במשפחה דתית. אחיה הקטן הוא סופר סת"ם רציני מאוד, ומדי פעם בחגים היינו הולכים מהבית שלנו לאכול אצלם בבני ברק, ובכל פעם שהייתי מגיע הרגשתי אצלם משהו טוב, אמיתי ומאוד משפחתי, המשפחתיות הייתה מאוד חסרה לי, והייתי צמא לזה. הרגשתי שכאלו חיים אני רוצה.
"בתחילת כיתה י' התחילה אצלי מחלת הנשיקה, זה נמשך שנתיים ובעקבות כך מאוד נחלשתי וכמעט לא שיחקתי. מבחינתי זה היה משבר מאוד גדול כי חלמתי להגיע לאירופה וזה הקשה על העניין. בכיתה י"ב חזרתי לשחק בליגת העל לנוער, אבל זה כבר לא היה זה. היה לי פוטנציאל גדול מאוד, אבל בגלל מה שקרה ראיתי שאני לא מצליח לשחק טוב כמו שרציתי".
בואו להיות שותפים בחיזוק התשובה, "מרבים אמונה שותפים באהבה"
אורות גבוהים
לאחר התיכון התגייס שבתאי לצה"ל, ולאחר השחרור החל ללמוד חינוך גופני בוינגייט. "למדתי שם שנה", הוא מספר, "ואז חבר שהכרתי הציע לי לשחק בליגת המכללות של ארצות הברית וקישר אותי לסוכן שחקנים שעוסק בכך. הייתי צריך לעבור מבחן מסוים באנגלית כדי להתקבל, וגם להכין סרטון עם ביצועים שלי, ואחרי ששלחנו את הסרטון קיבלנו המון הצעות לי מכל רחבי ארצות הברית. לא הצלחתי לעבור את המבחן באנגלית וזה היה תנאי הכרחי, אז נרשמתי לג'וניור קולג' כדי לשפר את השפה והמאמן שגייס אותי סידר לי לגור אצל משפחה יהודית בשיקאגו".
אני מניח שזה לא תמיד היה פשוט להתגורר אצל משפחה שאתה לא מכיר.
"אכן כך. בהתחלה זה היה לי ממש לא נעים, ובקושי יצאתי מהחדר. ככה זה היה כמה חודשים, עד שיום אחד הצטרפתי לראות איתם סרט בסלון. אחרי שסיימני לראות את הסרט התפתחה בינינו שיחה ובמהלכה הבנתי שהם מאמינים בישו. אם המשפחה הייתה אישה מאוד רוחנית, התחילו להיות לנו המון שיחות על היהדות וזה גרם לי לשאול את עצמי שאלות ולחפש תשובות. גרתי אצלם יותר משנתיים, ובתקופה הזו הייתי חייב ללמוד המון כי היא הביאה לי כל מיני הוכחות לכאורה ולא ידעתי מה לענות לה.
"נכנסתי לאתר של הידברות כדי ללמוד מה לענות לה, אפילו ראינו ביחד כמה שיעורים שם, וזה עזר לי לגעת בדברים שעד אז בחיים לא נגעתי בהם. למשל ראינו שיעור של הרב זמיר כהן על שבת, כל כמה שניות עצרנו ותרגמתי לה, ותוך כדי זה מתחיל להבין מה זה שבת בעצמי. לאט לאט זה קילף אותי וחלחל אלי, וככה התחלתי לעשות קידוש, שאז זה מבחינתי היה לשמור שבת. אחרי כמה שבועות החלטתי שאני רוצה להניח תפילין אז חבר עזר לי, וכך התקדמתי עוד ועוד".
במקביל לזאת, איך התקדמה הקריירה בעולם הכדורגל?
"אחרי תקופה מסוימת בארה"ב שלחנו סרטונים שלי למאמנים גדולים ואחד מהם רצה אותי, אבל למזלי זה לא הסתדר. אם זה היה קורה אולי לא הייתי זוכה לחזור בתשובה. תקופה קצרה לאחר מכן התקשר אלי מאמן אחר מאוניברסיטה נוצרית, הציע מלגה מלאה, דירה וכו', אז התחלתי לשחק אצלם ובמקביל ללמוד הנדסת בניין. הקבוצה הזו אף פעם לא לקחה אליפות, ואיתי הם זכו באליפות בפעם הראשונה. דווקא בגלל שלמדתי במקום נוצרי זה נתן לי חשק להתקדם עוד עם התשובה, הסביבה הדתית שהקיפה אותי הייתה חרדית, אבל היה חסר לי שם משהו. הרגשתי שהיחס שלהם למדינה, לצבא, לעם ישראל, הוא שגוי. לשמחתי הכרתי אז שליח משעלבים ולמדנו קצת יחד, ובאחת החברותות הראשונות שלנו למדנו את הפסקה הראשונה ב'אורות' של הרב קוק, ונרגעתי. פתאום הכל הסתדר לי. ידעתי שמצאתי את הדרך".
ללכת יד ביד
"בתקופה ההיא הרגשתי שאני רוצה לעלות קומה בהתקרבות שלי ליהדות אז החלטתי לחזור לארץ, וכשסיפרתי לדוד שלי על המפגש עם 'אורות', הוא המליץ לי ללכת למכון מאיר. נכנסתי לאתר שלהם, ואיך שראיתי את הרב ביגון ואת החיוך שלו ידעתי שזה זה. ראיתי אצלו שילוב של עוז, ענווה ויראת שמיים. כשחזרתי לארץ המשפחה שלי הבחינה בשינוי שעברתי, וזה היה להם מאוד לא פשוט. אחותי אמרה לי: 'אבא בוכה כל היום, הוא חשב שתהיה שחקן או מהנדס, ולא מבין מה קורה איתך. אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה לך בחו"ל לא הייתי נותנת לך לנסוע'. במידה מסוימת, אני יכול להבין אותך. היו לנו המון צחוקים ביחד, הייתי עושה להם חיקויים של אנשים, היינו רוקדים ומבלים יחד בכל מיני מקומות, ופתאום הבנתי שהדברים האלה אסורים. שאני לא רוצה לעשות אותם יותר. אבא שלי ואני תמיד היינו מאוד קרובים, המציאות החדשה הזה יצרה בינינו ריחוק. ברוך ה', אחרי שהתחתנתי היחסים בינינו שוב התחזקו.
בואו להיות שותפים בחיזוק התשובה, "מרבים אמונה שותפים באהבה"
"כמה ימים אחרי שחזרתי לארץ עשיתי שבת אצל דוד שלי, והוא שוב המליץ ללמוד במכון. אמרתי לו שאני לא מסוגל להיכנס לישיבה, הוא ראה כמה קשה לי, אז אחד החתנים שלו לקח אותי ביום ראשון יד ביד למכון. בהתחלה ממש שקשקתי. הרגשתי לא קשור. אחרי כמה ימים יצאנו לטיול יחד, התלמידים של המכון, וזה קצת חיבר והרגיע אותי. בהתחלה היה לי ממש קשה ללמוד, אבל מספר רבנים וחברים חיזקו אותי, וברוך ה' לאט לאט זה הסתדר וסך הכל למדתי במכון חמש שנים. אחרי שנתיים במכון הורדתי דמעות בתפילה שלא אשכח לעולם, אמרתי לה': 'אתה חייב להביא לי את אשתי, אני לא יכול יותר. עזבתי את הבית, אני לבד, וחייב כבר להקים משפחה משלי. שבועיים לאחר מכן אברך מהמכון הציע לי שידוך, וברוך ה' זו אשתי. שלושה שבועות אחרי שהכרנו החלטנו להתחתן.
"התחנות הבאות שלי אחרי המכון 'מרכז', הכולל של הרב אילן מורבסקי ו'הר המור', אבל למרות שרציתי להמשיך ללמוד המצב הכלכלי בבית דחק ורבותי הורו לי לצאת ולפרנס. יש לי תעודת הוראה, וכיום אני מלמד אנגלית ומתמטיקה בחורב. מעבר לכך, אני מגלה יותר ויותר שזוגיות והורות הם נושאים שצריך ללמוד אותם היטב, לשים אליהם לב ולעמול בהם קשה. כיום רוב האנרגיה שלי הולכת על העניין הזה, ויש לי רצון להקים ארגון שיעזור לעם ישראל בכך שכל זוג שמתחתן יקבל הדרכה של ליווי זוגי והורי. אני מאמין שזה מאוד חשוב, וכידוע מה שעומד ביסוד של עם ישראל זה המשפחה היהודית, שממנה מתחיל וצומח הכל".
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן