
כמי שהיה יועצם של ארבעה שרי ביטחון שונים, נחשב קובי אלירז לאחד המומחים הגדולים ביותר למציאות בשטחי יהודה ושומרון. ככזה השיח איתו לא מסתכם בכותרות, הצהרות, עקרונות ויעדים, אלא בחינה מעשית של היתכנות מהלכי הריבונות השונים בפועל.
עם זאת הוא מבהיר כבר בפתח הדברים כי החלום והשאיפה הם החלת ריבונות ישראלית מלאה על השטח כולו והכרזה ברורה שהשטח כולו הוא ארץ ישראל, "אלא שלצערינו לא עשינו את זה בעבר שאולי היה יותר פשוט ועם כל החשיבות להציב את היעד האידיאלי לנגד עינינו המציאות היא שכל עוד זה קשור ליכולתנו האנושיות וההסכמות הבינ"ל צעד מלא שכזה אינו ריאלי גם בשל השיח הפרוגרסיבי, שיח שוויון הזכויות והמציאות בזירה הבינלאומית. בזירות הללו אנחנו עם ידיים די כבולות", הוא אומר. "יהיה לנו מאוד קשה להחיל ריבונות על כל השטח ולהסביר לעולם למה לא נותנים שוויון זכויות מלא לערבים הפלשתינים".
בימים אלה מופץ מאמר מקיף של אלירז ובו הוא מנתח את מורכבות המציאות ביהודה ושומרון ואת הבעייתיות הגלומה בתכניות המדיניות שמציגים פוליטיקאים משמאל ומימין. המאמר המפורסם בכתב העת ׳השילוח׳ אינו אלא תקציר של כמאה עמודי ניתוח מדוקדק של הדברים, הוא גם מציג תכנית סדורה לצעדי ריבונות ראשונים ומתבקשים.
את התכניות המדיניות הקיימות כיום מחלק אלירז לשלוש מרכזיות – 1. נסיגה מהשטח והקמת מדינה פלשתינית 2. ריבונות מלאה על השטח כולו 3. ריבונות בשטחי C בלבד.
"זה אמנם מפתיע כל פעם מחדש, אבל לצערי מסתבר שדוקטרינת אוסלו שמדברת על נסיגה מכל השטח עדין קיימת ועדיין נשמעת מכל מיני לשעברים למיניהם ממערכת הביטחון. הם טוענים שכרגע אין פרטנר אבל אם היה אחד כזה היינו עושים איתו דיל ונסוגים. ישנה סוג של התעלמות ממסקנות ההתנתקות מעזה, ממסקנות האביב הערבי או מניתוח תוצאות המהלכים האמריקאיים בעיראק ובאפגניסטן, אפילו ממלחמת אוקריאנה והישענותה על המערב.
מדהים לגלות שעדיין יש אנשים במטכ"ל שדוקטרינת אוסלו מדברת מגורנם. את זה אני פוסל גם אידיאולוגית וגם מעשית ויש מספיק דוגמאות מהעבר הלא רחוק שמוכיחות שנוסחה כזו לא הצליחה ולא תצליח".
די לראות לאיפה הולכים רוב בכירי המערכת הבטחונית בסיום תפקידיהם, על הרקע הזה ציפי לבני יכולה לפרסם מאמר בחודש האחרון בעיתון ידיעות בו היא קוראת לשוב לשיח ההיפרדות מהפלשתינים וקובלת על כך שהנושא ירד מסדר היום תוך שהיא מגדירה את עמדות הימין כנרטיב שמוביל את ישראל לאסון לאומי.
מול עמדות אלה וחילחולן לתודעת המנהיגות בישראל יש להיאבק, הוא משוכנע.
בהתייחס לעמדה המוצגת בימין ולפיה ניתן להחיל ריבונות מלאה על כל השטח ובמהלך ארוך טווח יהיה ניתן לבחון את נאמנותם האזרחית של ערביי יו"ש, ומי שיעמוד במבחן זה יקבל אזרחות ישראלית, אומר אלירז כי הוא מתקשה לראות את ישראל מושכת את הסוגיה לאורך זמן רב מבלי להיכנס למלכודת האורבת לה בדמות האשמתה באפרטהייד. "יטענו שיש כאן אנשים ממעמדות שונים שמופלים לרעה ונתקשה להתנהל כמדינה במשפחת העמים".
לטעמו והערכתו "גם ריבונות רק על שטח C תהיה מורכבת כי אין מכשול שימנע זליגה של ערבים משטחי A ו-B לשטחי C. כשפלשתיני יידע שמקבלים ביטוח לאומי בשטח C הוא ימהר לעבור לשם ולהתחתן עם ערביה פלשתינית כדי לזכות בהטבות הישראליות. זה בדיוק מה שקרה בירושלים במחנה הפליטים שועפט והכפר עאקב שני שכונות בתחום השיפוט של העיר ירושלים שגדלו מאלפים בודדים בשנת 2000 לכ-150 אלף איש כיום רק בגלל ששם מקבלים מעמד של תושבות הכולל תנאים סוציאליים למינהם ובעיקר בגלל שאין גדר מפרידה בינם לבין יו"ש.
בעקבות כך המציאות היא שאם הם יחליטו להגיע לקלפיות ולבחור ראש עירייה, הם יהיו אלה שיקבעו את זהותו של ראש העיר בירושלים. לא נוכל למנוע זליגה דומה של פלשתינים שירצו זכויות לשטחי C ככל שנחיל עליו
ריבונות".
לשאלתנו אם כמי שהיה גם יועצו של נפתלי בנט כשר ביטחון הוא מבין כיצד מתעלם בנט מטענתו זו ומציג את רעיון הריבונות בשטחי c כתוכניתו המדינית, משיב אלירז בתמצית: "הפוליטיקאים לא תמיד יורדים לפרטים. הם מסתפקים בכותרות יפות, לצערי בנט גם לא פרע את השטר על הפסקת ההשתלטות הפלסטינית החד צדדית בשטח c למרות הצהרותיו ההחלטיות בעניין".
מכאן עובר אלירז לעיקרי הצעתו האלטרנטיבית שגולת הכותרת שלה היא החלת ריבונות בבקעת הירדן, צעד אותו ניתן לבצע תוך הסכמה לאומית רחבה, כולל זו של המחזיקים בעמדות וותיקי מפלגת העבודה. בבקעה, הוא מזכיר, מספר מועט מאוד של תושבים ערבים ובהחלת ריבונות עליה ייקבע גבולה המזרחי של ישראל, צעד שיתקבל בברכה גם בצד המזרחי של הירדן. שם בית המלוכה ישמח לגלות צעד שיבלום אפשרות של צמידות עתידית למדינה פלשתינית הצפויה לאיים על השלטון הירדני.
צעד שכזה, אומר אלירז, יבלום את אופציית יישום חלום השיבה הפלשתינית באופן מוחלט ויבטל את רעיון התעתועים של הצבת כוח רב לאומי שישלוט במעברי הגבול, מה שיסתיים לטעמו בתרחיש הכואב של ציר פילדלפי ולא מעבר לכך.
בתכניתו קורא אלירז להקמת שדה תעופה בבקעת הורקניה שבצפון מזרח מדבר יהודה. שדה תעופה בינלאומי שכזה במרכז הארץ יהיה יעיל פי כמה מרעיונות הקמת שדה תעופה בדרום או בצפון (החלופות הקיימות), במקום מרוחק ממרכזי האוכלוסיה הזוכה להתנגדויות רבות מצד שוחרי הטבע ואיכות הסביבה ומעוד סיבות. שדה תעופה שכזה ייחשב כשדה התעופה הבינ"ל של ירושלים ויחזק את מעמדה ובנייתו תהיה מהפכה של ממש בהשקעות ביהודה ושומרון שעד כה אינם כוללת מתקני תשתיות לאומיות משמעותיים כלשהם.
עוד הוא מעיר כי שדה תעופה שכזה יוכל בתנאי אבטחה וביטחון נדרשים לשמש גם את ערביי יו"ש ואף להוות מבחינתם דרך נוחה ליציאה לחו"ל, זה גם יחזק את ההסכמה הבינ"ל למהלך.
"החלת הריבונות בבקעה תשדר מסר של אי נסיגות ולא עידוד של דרישות נוספות מצד הערבים", הוא אומר ומוסיף כי במהלך מעט גדול יותר נכון יהיה להוסיף גם ריבונות על גושי ההתיישבות, אך כאן הוא מדגיש כי מדובר בריבונות על הגושים, כמו גוש שילה עלי אריאל כיחידה אחת, ולא על הישובים כפרטים, מה שעלול לייצר תסבוכת בתיחום גבולותיו של כל ישוב, מה שימנע ממנו התפתחות והתרחבות בעתיד.
חלק בלתי נפרד מהחלת הריבונות, מציין אלירז, היא גם נטילת אחריות מלאה על השטח והמשמעות היא גם הסדרת ישובים ערבים על פי קריטריונים התואמים את האינטרס והשיקולים הישראליים. "במציאות הקיימת זה הרע במיעוטו", הוא אומר ומעיר כי מהיכרותו את יכולת המנהיגות בישראל הוא מטיל ספק ביכולתם לקדם גם רעיון מינימאלי וראשוני שכזה. עם זאת הוא אומר: "חשוב להגיד מה החזון, אבל חשוב גם להציג משהו פרגמאטי שגם השמאל יהיה מוכן לדבר עליו. זה מוציא את השטיח מתחת רגליהם של ההזויים המקווים לחלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית, חלילה".