מרחוק, עודנו מביטים דרך משקפי ההיסטוריה, נוכל לזכור כי מפלגות אידיאולוגיות היו דבר שכיח שדעך.
איני מדבר חלילה על משטרים חשוכים שיוצגו על ידי המפלגה הקומוניסטית – הן אלו ששלטו במה שהיה אז, הגוש המזרחי – אלא אף אותן שפרחו במדינות דמוקרטיות, ואף כמעט ונגעו בקרנות המזבח של הגא השלטון.
כמו המפלגה הקומוניסטית באיטליה או מקבילתה בצרפת, ועד כמובן המפלגות הפשיסטיות כמו זו באיטליה של מוסוליני וכמובן המפלגה הנאצית.
ואולם, גם מפלגות שבאמת האמינו בכלכלה חופשית ודמוקרטיה "אמיתית" , היו אידיאולוגיות. המפלגה הגוליסטית בצרפת כנגד אחותה הסוציאליסטית, המפלגה השמרנית באנגליה אל מול פני מפלגת הלייבור, ובעבר, אף המפלגה הליברלית.
המפלגה הדמוקרטית ומתחרתה המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית [שתי מפלגות המאוימות היום איום של ממש מהקיצונים שבחבורה, הן מימין והן משמאל] .
אף ישראל חזתה מחלוקות אידיאולוגיות בין מנהיגי המדינה ועוד מנהיגי הישוב עובר להקמת המדינה. הדוגמא הבולטת ביותר הינו המחנה הסוציאליסטי (מפא"י, מפ"ם] [יש מבינות הדור הקודם שעוד זוכרים את מצעדי האחד במאי ברחובות תל אביב וחיפה – כן, גם עם תמונות של סטאלין]. ומהצד השני של המפה הפוליטית, חירות, הליברלים ועוד.
האידיאולוגיה איבדה את מקומה. חשיבה כלכלית קשה להבחנה בין המפלגות השונות. אין הבדל בין יש עתיד, ליכוד או המחנה הממלכתי. עיקרה של מחלוקת הינה אישית. בנימין נתניהו או יאיר לפיד או אולי בני גנץ.
אין ספק שבמעוננו עדיין נשארו מפלגות אידיאולוגיות. הציונות הדתית – עוצמה יהודית, ש"ס, יהדות התורה, והבית היהודי. ככל שההחלטיות בה פועלת מפלגה אידיאולוגית הינה בסיסית יותר, הסכנה לענייניה שלה כמו גם לסובב גדולה יותר.
מפלגת הציונות הדתית הינה מפלגה אידיאולוגית. יש מבין חבריה קיצונים יותר – בנושאים אלה או אחרים – ויש קיצוניים פחות. כל מי שזוכר כיצד נבנתה היהדות הדתית בישראל אמור לחרוג מנוהגו ודעותיו של חבר הכנסת אבי מעוז – ואשר הביוגרפיה שלו בהחלט מרשימה. אמרותיו של מר מעוז וחבריו ממפלגת נעם, יכולות לגרום לכך שהציונות הדתית עלולה, בהבל פה – להחריב את המימסד הדתי בשל "מלחמת הבחירות" אותה היא מנהלת.
כאשר האחר הינו בלתי נסבל, לא לגיטימי או -כדברי מר מעוז על רבנים שאינם מתייחסים לזרם שאותו הוא מייצג - מוגדרים על ידו כ"פרוגרסיביים רגרסיבים", הגשר מתמוטט ו"המחנה האחד" הופך "עדרים עדרים" כדברי הרב קוק זצ"ל. אמרותיו של חבר הכנסת מעוז הינן הגדרתה של המחלוקת בתוך העולם האורתודוכסי והמהומה מזיקה. היה זה הקרדינל הצרפתי רישלייה שקבע פעם כי ותוהו פנימי הורס יותר מאשר האויב החיצוני.
ההבדלים האידיאולוגיים בין הציונות הדתית ובין הבית היהודי אינם עמוקים כפי שמבקשים מר סוטרי ומר מעוז להציג. הגדרת המחלוקת הינה הסובלנות כלפי מי שחושב אחרת. בשנת 2003 נבחר יונה מצגר כרב ראשי לישראל. לא, הוא לא נבחר בשל "ההיסטוריה הרבנית שלו" כי אם בשל מחלוקת בין אגודת ישראל והיוצאים ובאים מבית מדרשו של הרב אלישיב זצ"ל [שאף הטעו אותו] מחד, ובין המפד"ל מאידך.
את המחיר שלמו כל אותם שהרבנות הראשית הייתה יקרה להם, אותם שינקו את האידיאולוגיה של תנועת המזרחי. אותם שפעילותם של הרב קוק והרב הרצוג, בהקימם את הרבנות הראשית כחלק מאימפריית תנועת המזרחי", אותם שעורגים לשר חיים משה שפירא, ד"ר יוסף בורג, ד"ר זרח והרפטינג או זבולון המר. אנו עדיין משלמים את המחיר והמבקשים לקבע את האידיאולוגיה של הציונות הדתית, נעם, עוצמה יהודית לא למדו על תקלות העבר, אזי הם אמורים לחזור עליהן.
האם חושבים אנשי הציונות הדתית כי הם יצליחו להדעיך את אותם רבנים ואשר אינם מתייחסים "לזרם המעוזי"? ודאי שלא. שגגתו הרועמת ביותר של מתן כהנא בהיותו שר הדתות היא מלחמתו באחר, הזלזול ברבנות הראשית, ההתנשאות של אני ואפסי עוד. היום מבקש מר כהנא לרעות בשדות זרים, מפני שהוא אכן זר לתנועת המזרחי או הבית היהודי.
מר מעוז אינו נוהג אחרת, רק בכיוון השני. מר מעוז דוגל כך ש"התרומה הגדולה ביותר של נשים היא בנישואין וגידול משפחה". זו התנשאות גברית. לא, איני חבר בארגון רבני צוהר, ולאו דווקא בגלל שאיני רב אבל יש מבינות לרבנים שאינם דוגלים בשיטתו של מר מעוז, מנהיגים תורניים חשובים, החושבים אחרת ממר מעוז. ומה מצא מר מעוז לכלול את הכל? אכן מר מעוז עשה רבות אבל מקיים הוא בהיפוך את אמרתו של פרננדו דה רוחס, "אתה מבקש שאני אעשה את הרע שאתה אומר ולא את הטוב שאתה עושה".
ביקורת על ציבור רבנים אורתודוכסים שאינם חושבים כמוך היא ירייה בתוך הטנק. ובעצם, מר מעוז מבקש כי בשטח הציבורי תהייה – במחילה – דיקטטורה יהודית כפי שהוא מבין אותה. ומר מעוז הינו חלק מהציונות הדתית. האידיאולוגיה אותה הינו מפיץ, מקובלת היום ברצון או באונס על ידי מפלגה גדולה. אזי מחר תחל פה מלחמת דת בינות לרבנים מושא מפלגת נעם ובין החושבים אחרת?
והקיצוניות הלזו מה היא תביא בעקבותיה? באם תשלוט מחר הציונות הדתית בכל נושא דתי? והסובלנות כלפי האחר? מה יהא עליה? ומה יהיה בבחירות לכנסת ה26? באם. – כפי שאני צופה – המפלגה הלזו תתפרק למרכיביה, ואחר יחלוש על הנושאים הדתיים"? מה יהא על אותה עשייה בת שבעים שנה?
בעבר, כשהאשימו את המפלגות החרדיות בסחיטה – והיו שנים כאלה – הביא הדבר לירידה במספר המזוזות על דלתות הבתים, הגישה לרבנות לנישואין נמצאת בנסיגה של ממש, הציבור הדתי מקצין אך גם החילוני. ובתוך המפלגות הדתיות המחלוקת מאיימת על הכל. משהו באמת חושב שמפלגת נעם שהיום הינה בשר מבשרה של הציונות הדתית יכולה לשקם? משהו יתקרב לאלוקיו בשל מר מעוז? אני ממש חושב שלא.
אני מאוד מכבד ומעריך את ח"כ בצלאל סמוטריץ. הוא אדם ישר הגון וחכם, מר בן גביר אף הוא הינו ישר ומאמין בעמדתו. אך הינו קיצוני, קיצוני מדי ומפלגת נעם, עליה ברכו מר סמוטריץ ומר בן גביר הינה איום של ממש על כל נושא דתי, הינה איום של ממש על הגשר אותו השכילה המפד"ל לבנות בין קדש וחול, בין שמאל לימין, בין המאמין שאינו מאמין. הציונות הדתית אינה מאיימת על מפלגת הבית היהודי. היא מאיימת על הבית היהודי.
קיצוניות הינה איום הרסני. אני מבקש מפלגה שהגשר אותה היא מבקשת לבנות אינו רק מס שפתיים, מפלגה שבראשה לא עומד מי שהסיר את תמונתו של ברוך גולדשטיין על מנת להיות Political correctness, ומפלגה שבין ראשיה אין אדם המבקש בראיון עיתונאי "אל תקראו לי חשוך" כי יש סיבה אמיתית למסר שלו. כי יש "אחד העם" רבים החושבים - בצדק או שלא בצדק – שנעם הינה מפלגה חשוכה ונעם הינה חלק ממפלגה עוצמתית. אני חושש שלא בניה תהייה כאן, כי אם נזק קשה ואשר רבים יתחרטו עליו ואולם החרטה עלולה לבוא מאוחר מדי כי מצד אחד נמצא את מר נעם, מצד שני את מר כהנא, וגשר אין.
למד מכאן. הגשר נשאר במפד"ל, או בבית היהודי. לא אצל מר גנץ המבקש "לאחר" את המפד"ל ולא בציונות הדתית שחלקים הימנה אתגריים מדי לגשר בינות לחלקי העם בכלל וחלקי היהדות הדתית על גווניה מאידך. הבית היהודי לא רק מגלל למה כן" אלא גם בגלל למה לא.