"אני ילדת רווחה, ילדת פנימיות" פותחת מ', שיצאה מזוגיות אלימה עם ערבי. "בתור ילדה גדלתי בלי תמיכה הורית, בלי אהבה. עברתי בין פנימיות וגם שם לא ידעו איך להכיל אותי. מה שבעצם חיפשתי כל החיים זה אהבה, שמישהו יאהב אותי".
מ' חושפת איך הכל התחיל: "הייתי בפנימייה בזכרון יעקב, מתחת לזכרון יש כפר ערבי אז פשוט ברחתי. הכרתי שמה את הזוגיות הראשונה שלי, בגיל 13 הוא נתן לי תמיכה אהבה, כל מה שהייתי צריכה. וככה זה בעצם התחיל, עם הזמן נולד לי ילד, שהיום נמצא באימוץ, ילד שלא ראיתי כבר כמעט 4 שנים. הגעתי למצב שאני גרה 3 חודשים ברחוב, אף אחד לא מתקשר אליי, אף אחד לא שואל עליי, נהייתי אוויר בשביל כולם, החודשים הכי קשיים בחיים שלי".
"הגעתי לטבריה בשלב כלשהו, התחלתי לעבוד שם והכרתי את הזוגיות האחרונה, ניסיתי משהו שלא הייתי צריכה לנסות, והוא התקשר אלי מהפייסבוק ובעצם ככה הכרנו. לא היה אכפת לי מכלום, לא היה אכפת לי אפילו לאבד את החיים שלי. בהתחלה הכל היה הכי טוב שיש, מלא אהבה, אין חוסר של שום דבר".
"בחודש השמיני להיריון", אומרת מ' – "היה בינינו איזה ריב והוא סילק אותי מהבית שלו. 'לא מעוניין בילד', הוא אמר. במשך כמה חודשים שכרתי דירה בנתניה והוא היה בא לראות את הילד. הוא היה על סמים ואז הוא הרביץ לי, הוא הרים עלי יד ונעל אותי בתוך הבית. מפה לשם היינו הולכים שבוע שבוע לכפר, כי הסבא של הילד רצה להכיר בו פתאום".
מ' מספרת: "אם הייתי רוצה לצאת זה רק אם הוא מסכים, או רק אם הוא יוצא איתי. אסור היה לי לצאת בלבוש של מכנס וחולצה, הייתי צריכה ללבוש שמלה נורא ארוכה שמכסה את כל הגוף ו'מנדיל'. וככה בעצם עברתי תקופה נורא קשה. אזרתי אומץ ויצרתי קשר עם ארגון להב"ה.
מ' חושפת איך חולצה מלב כפר עוין: "כבר בבוקר נכנסנו לשיחת ועידה של 3 שעות, השיחה הכי קשוחה שהייתה לי, עם ענת גופשטיין, עם אלחנן גרונר מהקול היהודי ועוד כמה גורמים, תוך כדי התקפי חרדה. אני רק חיכיתי שיבואו לקחת אותי משם, אם הצבא לא היה נכנס לשם בזמן - היו מוציאים אותי בארון".
ענת גופשטיין, ראש מערך הטיפול בארגון להב"ה מספרת על רגעי החילוץ: "אני מדברת איתה בשיחת וידאו, ואני רואה בחורה מאוד מאוד רגישה, היא הייתה עם הרעלה ועם כל הבגדים אבל בפנים ראינו את הרגישות ואת המצוקה, אני לא יכולה לתאר לכם את הרגעים האלה, את הרגעים המותחים האלה, זה היה ממש כמו בפאודה. הפעלנו לחץ אטומי על הצבא שיכנסו לקחת אותה כי מדובר בסכנת חיים, וברגע האחרון הם הגיעו".
מ' ממשיכה: "העבירו אותנו למקום שהוא בטוח, ניסינו לעכל את המצב הזה. וכמו שענת אמרה הם היו באמצע חופשה והגיעו במיוחד בשבילי. פעם ראשונה בכל החיים שלי שיש מישו שבאמת אכפת לו ממני. אני חייבת את החיים שלי לענת ובנצי, לצה"ל ולאלחנן גרונר שלא עצר לרגע עד שבאמת נכנסו הכוחות. כי אם לא הם, לא הייתי עכשיו בין החיים, הייתי זרוקה באיזה קבר ועוד כתבה שחלפה, עוד כתבה שעוד יום יומיים לאף אחד כבר לא יהיה אכפת ממנה".