איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

מרצה נכנס לכיתה. על השולחן הוא מניח צנצנת ריקה. הוא מוציא מארגז אבנים גדולות. האם כל אלו ייכנסו לצנצנת? הוא שואל. בוודאי, עונים התלמידים. אחת אחת הוא מכניס את האבנים לצנצנת, עד לשפתה. האם ייכנס עוד משהו, או שהצנצנת מלאה? היא מלאה, הם עונים. צודקים, אבנים גדולות נוספות לא ייכנסו פה. הוא שולף מהארגז אבנים קטנות. בואו נראה אם יש להן מקום. הוא מתחיל להזיז את האבנים הגדולות, ובין החריצים נכנסות מספר אבנים קטנות נוספות. עכשיו באמת היא מלאה, נכון? עכשיו הוא שולף מהארגז חצץ קטן ומתחיל לשפוך אותו פנימה. החצץ מוצא את דרכו בין חרכי האבנים, משתחל בפערים. מלא, נכון? מהארגז, כמו קוסם, הוא שולף עכשיו חול. כדרכו של חול, הוא נכנס גם לחריצים הקטנים ביותר. זהו, הצנצנת מלאה עד אפס מקום, כולם מסכמים יחד. באותו רגע המרצה מוציא בקבוק מים ושופך מעל לכל התערובת הזו את תכולת הבקבוק. הם מציפים את החלל הריק בין הסלעים, האבנים, החצץ והחול. "בכל פעם שאתם חושבים שאין לכם זמן, כוח, שאתם מלאים ועמוסים - דעו שיש עוד הרבה מקום בחייכם. גם לדברים קטנים, שמראש נדמה שאתם לא פנויים להכיל. הדברים הקטנים הללו משמעותיים לא פחות מהסלעים, והם ימלאו את חייכם".

תשובת הסלעים

לקראת סוף אלול חברה התקשרה אליי: "את לא מאמינה מה הבת שלי שאלה אותי". "נו?" "היא שאלה אם אני חוזרת בתשובה. לא, אני אדייק את המילים שלה - היא אמרה: אמא, חזרת בתשובה? ואבא, אבא גם חזר בתשובה? היא הסתכלה עליי בשתי העיניים הגדולות שלה בהשתאות. עכשיו נתקעתי. על אמת. לא ידעתי מה צריך לענות לה. זו לא ילדה שנחתה פה עכשיו מכוכב אחר. היא 12 שנים פה, כל יום, כל היום. שתינו, גם אני וגם היא, או גם אני וגם את, יודעות שאי אפשר לפספס את הפרט הממש לא אזוטרי הזה בתולדות המשפחה, כן? אני עובדת ברדיו, בטלוויזיה, כותבת בעיתון ומסתובבת בכל הארץ כבעלת תשובה. סבא וסבתא שלה חילונים, ברור שהיא יודעת שאני חוזרת בתשובה! מה זו השאלה הזו באמצע החיים? אז נתקעתי".

השיחה הזו לא יצאה לי מהראש. הרגשתי שאני מבינה את השאלה של הבת של חברתי. השאלה לא סתם מגיחה לחלל הבית, היא קשורה למה שהיא למדה בבית הספר. את הבנות שלי, כמו אותה בת מתוקה של חברתי, מכינים לחגים בצורה שונה ממה שהכינו את האימהות שלהן. בשבילנו אלול היה "ריח סתיו עלה והתחלנו את שירנו מהתחלה", בראש השנה "נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות" ובסוכות שלומית בנתה סוכה, אפילו שזו מצווה שהזמן גרמא. וזהו. לעומת זאת, חייהן של הבנות עמוסים במבצעים של "מה את מביאה איתך לפגישה עם המלך". כן, הבנות שלי לומדות על אלול, על ראש השנה ועל יום כיפור. בעיקר מדברים איתן על תשובה. על חשיבותה. על עוצמתה. על כמה, חוץ משבת, היא החסד הכי גדול שה' נתן לעם שלנו. כי מי שמאמין שאפשר לקלקל חייב להאמין שאפשר לתקן. התשובה היא היסוד של הכול, מול עצמנו, מול אחרים, מולו יתברך (טוב, בקטע האחרון אולי השחלתי בדמיוני כמה מילים לפה של סגנית המנהלת, שהלוואי והייתה אומרת לבנות שלי).

אבל מה קורה לילדה של בעלי תשובה כשמדברים על תשובה? כל הפקלאות של ההורים שלה עולים לה בראש. כל התלאות, התמונות הגנוזות, הסיפורים המצונזרים, המעברים, שינויי הלבוש, המאבקים מול המשפחה. המסע האין־סופי הזה צף לה במחשבות. זה מה שזה אומר לחזור בתשובה, לא? צריך להזיז סלעי ענק ולהכניס אותם לצנצנת? וואו, איך אפשר להכיל את זה? איך אפשר להעמיס את כל המסע הזה על ילדה כל כך קטנה, שרק מנסה להבין איך היא מתמודדת עם לעמוד דקה מול המלך של העולם? תשובה בבית שלנו זו חתיכת בומבה. אז זו באמת התשובה? זה מה שצריך לעשות? ואם כן, האם גם היא צריכה לעשות את כל המסע הזה? קשוח ומפחיד.

תשובת האבנים

האמת, מעייף לחזור בתשובה, לחתור לאין־סוף, להמשיך לנוע תמידית נגד הזרם. מרגישים שטובעים. באחד הרגעים הנדירים החודש שבהם לא הייתי בהתרוצצויות כלשהן, ישבתי וביקשתי מה', אם אפשר, שיחזיר אותי בתשובה מהספה. חשבתי שאולי אקרא משהו באחד מעלוני השבת שיעורר אותי לתשובה, בעוד הרגליים מנסות להוריד נפיחות. ברור שנפלתי על סיפור כזה שגרם לי להתבייש בזקנות דקדושה שלי, להתגעגע לימים ההם שרק חיכיתי להזדמנות להתקרב אליו יתברך, בלי שיעסיק אותי כמה מגשי עוף יש לי בפריזר. קראתי על מישהי שנולדה בהודו ועבדה כמנקה בבית חב"ד מקומי. משהו שם הקסים אותה. אט אט היא למדה עברית והתחילה להקשיב לשיחות של המטיילים עם השליח של הרבי. יום אחד היא חזרה הביתה ומצאה את פסלי העבודה זרה של אמא שלה. ממש כמו אברהם אבינו היא ניפצה אותם וברחה בבכי מהבית. כשהגיעה לנקות, את הלכלוך ואת עורלת הלב שלה, הרב מסר שיעור על אברהם אבינו וניתוץ הפסלים. זה חתם מבחינתה את הספק. היום היא בעלת תשובה שגרה בארץ. מדהים מסע מסירות הנפש שהיא עברה, כשכל מה שחשבתי זה שאין לי כוח להתרומם מהספה.

תשובת החול

יש ימים שאני מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לסלעים ולאבנים שהכנסתי לצנצנת התשובה שלי, יש עדיין מקום. גם אם הוספתי מאז עוד אבנים קטנות ואפילו חצץ. בעולם התשובה שלי יש מקום גם לחול, ואסור לוותר עליו. ובטח למים. זו תשובה פחות מרשימה, הרבה פחות מרגשת. אבל היא נצרכת - למי שחפץ ליבו לדבר גלויות עם הבורא. זו תשובה עדינה, כמעט מיניאטורית, פנימית. גרגיר על גרגיר. טיפה ועוד טיפה. היא לא בהכרח תיראה בעין חיצונית, וסביר להניח שאני לא אהיה בזכותה באורות גבוהים. אבל אם לא אתעקש עליה, יהיה כל כך הרבה חלל פנוי בחיים שלי, ממש בור ריק שאין בו מים.

לא צריך להיות בעלת תשובה בשביל תשובת החול. לא צריך לשנות את החיים בגללה, לעבור מהודו או לפרוש מהפריים טיים. אבל היא תשנה את החיים שלכם. כל אחד יודע במדויק מהי תשובת החול והמים שלו. אילו טיפות מים יחליקו באיטיות את לב האבן שלו. לפעמים זה אפילו לשבת על הספה ולהגיד אבא, לא שכחתי אותך. אני מבקשת אותך, אני רוצה יותר, גם אם אצליח להכניס רק עוד גרגיר בודד. זהו. בלי להעלות סטורי, בלי לכתוב פוסט. תשובת חול קטנה ביני ובין מי שנתן לי צנצנת ריקה להכניס בה אותו בחיי.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com

***