לרגל פרשת האזינו עלה בדעתי לבדוק האם מישהו בימינו עוד מאזין למה שמדברים אליו, ואם כן איפה הוא ולמה לא פוגשים אותו אף פעם. ולא, כשאני אומר "מאזין" אני לא מתכוון לתוכנות ריגול שהמשטרה לכאורה משתילה לכאורה כדי להאזין לכאורה לאזרחים תמימים (לכאורה), אבל הרבה פחות מאזינה להם כשהם באים להתלונן שמישהו פרץ להם הביתה או תקף אותם על לא עוול בכפם, לכאורה. אני מדבר על האזנה פשוטה של קשב וריכוז, משהו שהדור שלנו כבר לא כל כך מכיר, הן מפני שאנחנו מוקפים בטריליוני הסחות דעת והן מפני שאנחנו פשוט לא מקשיבים.
קחו לדוגמה את האורתופד ההוא שרופא המשפחה שלח אותי אליו כדי שיחווה את דעתו לגבי עניין מסוים ביד. הושטתי לו בהכנעה את הכרטיס המגנטי ואמרתי שרופא המשפחה...
"אני אורתופד", הוא קטע אותי באלגנטיות, "רופא משפחה זה חדר 2".
"אני יודע", אמרתי, "פשוט רופא המשפחה..."
"אתה לא מקשיב?" הוא ירה, "אני לא רופא משפחה!"
רציתי להגיד שדווקא הוא זה שלא מקשיב, ושאם הוא יאזין שנייה הוא יראה שאני לא כזה אהבל כמו שאני נראה, אבל בדיוק באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת ובחור מחוצ'קן אחד פתח אותה מבלי להקשיב אם מאשרים לו להיכנס או כן. "סליחה", שאל המחוצ'קן, "פה זה הרופא אור..."
"אורתופד, כן", קטע אותו הרופא בחוסר סבלנות, "נא לחכות בחוץ".
"תקשיב רגע, אני צריך רופא אור..."
"אורתופד, אני יודע. חכה בחוץ".
"רופא עור! עור, לא אורתופד!"
"רופא עור זה חדר 5", אמר האורתופד ורשם לי פיזיותרפיה לרגל. גם המחוצ'קן לקח את הרגליים שלו והלך לחדר 6, כי מי בכלל מקשיב פה.
פעם אנשים היו מאזינים לרדיו בגלל שלא היה שום דבר אחר לשמוע, ואם הם לא היו מספיקים לכבות את המכשיר מיד בסוף החדשות הם היו נאלצים להישאר צמודים אליו במשך שעה נוספת, כי לא נעים להמרות את פיה של הקריינית הממלכתית בעלת הרי"ש המתגלגלת שמצווה "האזינו כעת לשעה של שירים עבריים ברצף". היום כולם עם אוזניות אבל לא באמת מאזינים. מה כן עושים? שומעים שירים בספוטיפיי בחצי אוזן, רבע אוזן מרפררת הודעות קוליות בווטסאפ במהירות מופרזת, רבע אוזן נוספת מנסה להבין למה השכנים מלמעלה רבים הפעם (היא אומרת שהוא אף פעם לא מקשיב לה), והאוזן השנייה גם ככה סתומה מאז שהם היו בבריכה עם הילדים בקיץ ואמרו להם לא לצלול כל כך הרבה, אבל הם לא הקשיבו כי האוזניים שלהם היו בתוך המים. אז עכשיו הם לא מקשיבים כי הם סתומים. זאת אומרת הצינורות באוזניים סתומים, הם סתם לא מקשיבים.
ארבע בבוקר, ארבע מאות דציבלים
אבל לא כולם שומעים מוזיקה באוזניות. יש כאלה ששמים ברקע תוכנית אקטואליה אקראית, לא כדי להקשיב אלא כדי להרגיש שהם לא נמצאים לבד בעולם, והדיבורים האין־סופיים עוברים להם ליד האוזן בלי שהם שמים לב מי צועק על מי ולמה. בגלל זה בכל תוכנית יושבים שני מנחים שמנהלים ביניהם דיאלוג מכבד בלי להקשיב זה לדברי זה, ואז מעלים מרואיין ומקפידים מאוד לא לתת לו לסיים אפילו משפט אחד. בכל מקרה כבר לא אומרים היום ברדיו "האזינו לשעה של שירים עבריים", כי ממילא אף אחד כבר לא מאזין לשום דבר, חוץ מהמואזין של הכפר הסמוך שלו כולם מאזינים ברוב קשב בזכות קולו הערב שהוא כופה על כל הסביבה בארבע לפנות בוקר ובארבע מאות דציבלים. כבר שנים שהתושבים מבקשים מרשויות החוק לעשות משהו בנידון, אבל הן, כמה מפתיע, לא מקשיבות.
לא נעים, אבל אנשים כבר לא מאזינים. אתה יושב מול בן אדם וחושב שאתם מנהלים שיחה, והוא באמת מהנהן כל כמה שניות כדי להראות שהוא לגמרי איתך, אבל ממש באותו זמן גולל את הפיד של הטיקטוק כדי למצוא משהו יותר מעניין ממך. כל דבר יהיה יותר מעניין ממך, מהסיבה הפשוטה שסרטונים בטיקטוק מתחלפים אחרי שמונה שניות ואתה, נעבעך, נואם ברצף כבר נצח של דקה וחצי כאילו לאנשים פה אין חיים. אז הם שומעים. אבל לא מקשיבים.
נשים, לעומת זאת, כן מסוגלות לנהל שיחה תוך כדי התעסקות בטלפון, כי נשים יודעות לעשות כמה פעולות בו־זמנית. לכן אישה יכולה להתקשר לאחל חג שמח לדודה ברכה ובינתיים לענות להודעות בווטסאפ, לקפל כביסה, לנגב אף נוזל של ילד, לשלוח אותו להביא שתי ביצים מהשכנים ולנזוף בבעלה ששוב מסתובב בסלון בדיוק כשהיא שוטפת. את הרצפה. וגם אותו. אישה יכולה לעשות בעת ובעונה אחת את כל הפעולות שבעולם. למרבה הצער, הקשבה היא לא אחת מהפעולות האלה. זאת אומרת היא מקשיבה, בהחלט, אבל שומעת רק מה שהיא רוצה. בדיוק כמוך, אז אל תנסה להתלונן. ממילא אף אחד לא יקשיב לך.
ספר את זה לוועדת החקירה
המקום היחיד שעוד מאזינים בו הוא צה"ל, שם לכל פלוגה יש מאזין תורן שהתפקיד שלו הוא, ובכן, להאזין. אם במקרה הוא לא נרדם. כלומר המאזין. וגם צה"ל.
מספרים שבבסיס מודיעין אחד הזעיק פעם המאזין את הקצין התורן ואמר לו שהוא קולט מהסורים ידיעות מדאיגות. "הם מתארגנים למלחמה", אמר המאזין המוטרד, "הם כבר יושבים על הגדרות".
"על מה?" שאל הקצין, שהטה אוזן ברוב קשב אבל לאו דווקא למה שאמרו לו.
"על הגדרות. הסורים. עומדת לפרוץ מלחמה", אמר המאזין באימה.
"בסדר, תזכיר לי את זה אחר כך", אמר הקצין בפיזור דעת חינני, וכך פרצה מלחמת יום הכיפורים והרמטכ"ל נאלץ להתפטר לאחר שוועדת החקירה מצאה שהוא האחראי המרכזי למחדל, למרות שהוא טען שזה לא נכון אבל, אתם כבר יודעים, אף אחד לא הקשיב לו.
וזה חבל, כי התפקיד של האוזניים הוא לא רק לשמוע אלא גם לאזן, ואם לא מאזינים האחד לשני מה הפלא שאנחנו יוצאים מאיזון וכל הזמן מרגישים שהולכים על חבל דק ומאבדים שיווי משקל. מצד שני לכו תדעו, אם נקשיב זה לזה אנחנו עוד עלולים להיפתח לכיוונים חדשים ולדעות אחרות, וזה באמת יוציא אותנו משיווי משקל ויעשה לנו צלצולים באוזניים. מה גם שבאמת יש היום כל כך הרבה הסחות דעת, שגם אם מישהו ינסה להקשיב אפשר להיות בטוחים שתוך שלוש שניות משהו כבר יגרום לו להפרעות כשף וריגוז.
אז לא מקשיבים. אולי בגלל זה משה רבנו מבקש שרק השמיים יאזינו, כי הוא יודע שעל בני אדם קשה יותר לבנות. הוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה, בתור מי שהתבקש פעם לדבר אל הסלע. גם אני, להבדיל, מרגיש לפעמים שאני מדבר אל הקיר.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***