שלומית בונהסוכה־וייס כבר הייתה אישה בת 46, אבל איכשהו הסוכה שבנתה פעם אחת בעשור הראשון לחייה המשיכה לרדוף אותה כאילו היה זה אך אתמול. ולא שהיא לא שמחה על המצווה שקיימה בהידור ובתום של ילדה בת שמונה. אבל הציבור, מה לעשות, מורכב מאנשים פשוטים, ובשביל אנשים פשוטים אם פעם אחת בנית סוכה מוארת וירוקה אז עכשיו זה כל מה שאת.
הצרה היותר קטנה הייתה הבדיחות העבשות שנאלצה לספוג מדי יום. כשהייתה אומרת לאנשים שהיא "עסוקה היום", הם כמובן היו קופצים לשאול: "מה, את בונה סוכת שלום???" ואז מפנים חמש דקות כדי להיות מרוצים מעצמם. וכשהייתה הולכת לגברי הירקן הוא תמיד היה אומר לה לא לשכוח לשים בסל לולב והדסים, ואז מתפקע מצחוק, כאילו חשב על זה לראשונה באותו רגע ממש ולא בעשרות אלפי הפעמים הקודמות.
כאמור, אם בזה הייתה מסתכמת הסאגה, שלומית הייתה מודה למזלה הטוב וחיה את חייה באושר יחסי.
הבעיה האמיתית הייתה העובדה שהשכנים, שיהיו בריאים, לקחו את האירוע היחידאי ההוא כמוטיב חוזר, ומדי שנה היו מגיעים אל הסוכה בהמונים מתוך ציפייה שלכולם יהיה מקום. ובכן, כשיש מקום בלב יש מקום בבית, אבל סוכה זה עניין אחר. הצפיפות בסוכה של שלומית מדי סוכות הלכה והפכה לבלתי נסבלת. ולא ברור בכלל מה הייתה האטרקציה, אלא שכנראה בגלל שכולם התרגלו שיש להם מקום, הם העדיפו לא לטרוח להכין סוכה משלהם וסמכו על רוח השכנות הטובה של שלומית, שאפעס, פגה לפני בדיוק 38 שנים.
כשהלכה לרב והתלוננה על הצפיפות הבלתי אפשרית בסוכה הוא ביקש ממנה, כמצופה, להכניס לסוכה עז. שלומית, שכבר הייתה מיואשת, הייתה מוכנה להכול, והיא אכן ניסתה לדחוף לסוכה עז, אבל באמת שלא היה מקום. היא חזרה לרב וסיפרה לו שאין מקום לעז, אז הרב אמר "אוה, זו באמת בעיה" וניתק קשר עין עם הפציינטית.
אגב, העובדה שהרב עצמו גם כן היה בסוכה כל אותה עת בטח לא עזרה לסיטואציה.
בקיצור, עם כל סוכות שחלף הפכו פניה של שלומית, שלא כמו סוכתה, לפחות ופחות מוארות. לגבי הירוקות אפשר להתווכח.
בעלה של שלומית, דני, הבין אותה יותר טוב מכולם. הוא נתן פעם פרח לנורית ומאז הוא לא הפסיק לשמוע מזה. גברי הירקן כרגיל היה כוכב האירוע, וכשדני היה מגיע עם אשתו לירקנייה, הוא היה אומר לו לקחת עוד תפוח למקרה שנורית תאכל אותו לפני שהיא זורקת את הפרח לחצר.
תאמינו לי, פלא שגברי הספיק לסדר ירקות במדפים עם כל הזמן שהשקיע בקומדיה.
על כל פנים, דני המדובר, שכידוע היה גיבור ונבון, הביא אותה בעוד יציאה מוצלחת כשהציע לאשתו להגר יחד למקום שבו כל הישראלים האלה יפסיקו להידחף להם לסוכה.
כך מצאו את עצמם בני הזוג עושים רילוקיישן לאי אינישמור שבמערב אירלנד. האי בקושי היה מאוכלס באירים, קל וחומר בישראלים, ושלומית סוף סוף מצאה מרגוע לנפשה.
כשסוכות הגיע שלומית ודני בנו יחד את סוכתם מתוך שמחה מחודשת ותקווה לחג משפחתי ורגוע. היום הראשון אכן חלף בנעימים, הם ישבו בסוכתם ברווח ואפילו הכניסו פנימה עז בשביל הקטע. גם ביום השני לא נרשמו תלונות, אבל איפשהו סביב היום הרביעי התחיל להיות משעמם־משהו בסוכה של שלומית, ודני לא יכול שלא להודות שהסוכה השנה עדיין ירוקה, אבל קצת פחות מוארת.
כשהגיע היום האחרון לחג הזוג כבר טיפס על הקירות. שזה לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שמדובר היה בסוכה מבד. הם הרגישו בודדים יותר מאי פעם ושלומית נזכרה למה מלכתחילה היא בנתה את הסוכה שלה אי אז בימים.
הזוג כבר התכונן להכריז על החג הזה ככישלון, אלא שאז, מבעד לבדי הסוכה, שמעו שפה מוכרת, בווליום מוכר עוד יותר. הייתה זו חבורה צעירה של ישראלים ששוטטה באזור בחיפושים אחר בית חב"ד עלום. הזוג לא חשב פעמיים, ועט על האושפיזין המפתיעים בהתלהבות כמעט מטרידה. האורחים נכנסו לסוכה, ומלבד העובדה שבראש השולחן ישבה עז ונשנשה ברכון הכול היה נראה להם סך הכול הגיוני, אז הם נשארו.
מיותר לציין שכששמעו הישראלים שלשלומית קוראים שלומית, אז בהברקה חד־פעמית הם אמרו כמעט ביחד "מקווים שלא שכחת לולב והדסים!" אלא שהפעם במקום לגלגל עיניים שלומית צחקה מכל הלב, ולראשונה זה שנים היא הרגישה שסוכתה היא אכן סוכת שלום.
דני, שהשקיף על אשתו מהצד, התרגש מהמחזה מחמם הלב ואפילו הזיל כמה דמעות. (למרות שאם תשאלו אותו הוא יתעקש שזה בכלל הדמעות, איך לא, שזולגות מעצמן).
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***