באחד הביקורים הנדירים שלו בארץ, סבא הביא לנו מאמריקה נעליים נחשקות במיוחד. ריבוק לבנות, בוהקות (המותג הזה עוד קיים?). כמה שבועות קודם נעמדנו על נייר פרגמנט שנפרש בסלון. אבא שרטט את תבנית רגלינו היחפות ואנחנו גזרנו. הגזרה היקרה נשלחה במעטפה לניו יורק, וכשזו הגיעה ליעדה, סבא נכנס לאחת החנויות בברוקלין, תחב את הדגמים הקטנים פנימה לנעליים המתאימות, ראה כי טוב וקנה. כשהוא הגיע אלינו הביתה ובידיו הקופסאות, לא היה גבול לאושרנו.
לפני כמה ימים פתאום ניעור בי הזיכרון הזה ושיתפתי בו את ילדיי. ניסיתי להסביר להם את גודל ההתרגשות, אבל הם הביטו בי בעיני עגל. היום בלחיצת מקלדת תמצאו את עצמכם בתוככי חנות של איזו מדינה שתבחרו, ובתוך מספר לחיצות נוספות תוכלו לרכוש נעליים או ספר או מעיל שיש רק באמריקה. ובכלל, אין כבר דבר כזה "רק באמריקה".
נכון, היום אנחנו יכולים להזמין חבילות בעצמנו, מכל אתר ואתר, אבל התדמית של ארצות הברית – "א גאלדענע מדינע" כמו שקראו לה היהודים פעם - עדיין בעינה עומדת, וכך גם המסעות של מתרימים שונים אל יהודי ארצות הברית האמידים, שפותחים את הלב ואת הארנק למען קידום עשייה חברתית והתיישבותית בישראל.
אבל זה לא התחיל ככה. יהודי ארצות הברית לא נולדו עם כפית זהב בפה. כששני מיליון יהודים היגרו לארצות הברית ממזרח אירופה בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, רבים מהם התיישבו בלואר איסט סייד שבמנהטן. הם חיו חיים קשים, חיי מחסור וצער. את לחמם הביאו מעבודה בסדנאות יזע. שעות ארוכות מול מכונות תפירה, מגהצים ופסי ייצור של בתי חרושת, תמורת משכורת זעומה. כל זאת אחרי מסע ארוך, רווי תלאות ותקוות, אל הגאלדענע מדינע, שבה מתגלגל הזהב ברחובות. את המציאות הזאת מקימה לתחייה ימימה חובב בספרה החדש והמרתק 'אי החירות', בהוצאת 'ידיעות ספרים'.
לפני שאמריקה הייתה ארץ הזהב
במרכזו של הספר עומדת־מיטלטלת חנה מוסקוביץ', שחותרת להגיע אל אי החירות של ארצות הברית וכך גם להשיג את חירותה שלה. דרך דמותה של חנה מספרת חובב על התקופה, על המציאות באירופה ועל התקווה להגיע למדינה שבה החירות וההזדמנות הן ערך. לפעמים התיאורים שבספר ארוכים ומכבידים, אבל מי שיצלח אותם ירגיש את חנה עמוק בלב ויפגוש לבטים אנושיים, עצב, געגוע וציפייה.
משפחתה של חנה מתגוררת בליפשיק שבקייב. משפחה יהודית שומרת מצוות, ענייה אבל חמה ויציבה, שמגדלת את חנה ואת נח - שני אחים, כמעט תאומים. השניים חולקים חדר שינה שבליבו וילון, וגם ילדות של טבע, סיפורים, מחשבות וחבר טוב אחד - גדליה. עם השנים הילדים גדלים ונישאים, ולתוך עולמם פורץ החלום על המדינה המוזהבת. אבל זה לא רק החומר, לא רק המרדף אחרי העושר המדומיין. זו גם האפשרות לחיים אחרים. חיים שאין בהם גיוס חובה לצבא, ואין כמעט אנטישמיות. אין פחד משוטרים ומקוזקים ולא מפני כעסו של פריץ מזדמן.
נח, רעייתו וגם בעלה של חנה נוסעים בעקבות החלום. היא נותרת מאחור, כרסה בין שיניה, כי המסע קשה מדי לאישה במצבה. לא יחלוף זמן רב עד שחנה תבין כי היא חייבת לעשות את המסע המייגע לאי החירות, ולו רק כדי להשיג את החופש שלה בחזרה.
הספר הוא צילום של תקופה, של תפילין ומטפחות מושלכות לנמל עם ההגעה אל העולם החדש, של עבודה סיזיפית ועוני מחפיר, של עבודה בשבת כי אחרת אין עבודה, של שכחת השטייטעל, של נשים רבות שהושארו מאחור, בעיירות, תזכורת לא רצויה למחויבות שעדיף לשכוח. הן נותרו אלמנות חיות, קורבנות על מזבח החופש. אבל לצד כל אלה הייתה גם אחיזה של מסירות נפש במסורת בית אבא, התעקשות על בית כנסת וחגים ושבת, וגם עזרה הדדית וקהילתיות מפליאה.
המלכוד היה מושלם. גם מי שמאס בשקר של ארצות הברית, מי שלא רצה שהיהדות שלו תישחק, לא רצה להתפלל שחרית של שבת ואז ללכת אל המפעל, מי שראה בעיניים כלות איך הדור הבא, דור קלאסי של ילדי מהגרים, כבר מגלגל את האנגלית כמו גם את מנהגי המולדת החדשה בטבעיות, וחשש שנכדיו כבר לא יהיו יהודים - הביט לאחור וקפא מפחד. הערים והכפרים שבהם נותרו משפחותיהם סבלו פרעות ופוגרומים ועלילות. דם היהודים נשפך כמים ואין מציל. הייתה שורה תחתונה: ארצות הברית היא מקלט בטוח.
חנה מרתקת. שלא ברצונה היא עוברת מסע חוצה יבשות, דרך קשה, מפרכת, שורטת גוף ונפש. היא פוגשת הרבה רוע והרבה טוב, ולבסוף היא פוגשת את עצמה. חנה מלמדת אותנו פרק חשוב בתולדות יהדות ארצות הברית ובתולדות עמנו. ואי אפשר שלא לחשוב כל העת עד כמה זה ספר של גלות, ועד כמה לעומת זאת, שנים כל כך מעטות אחרי, מדינת ישראל נוכחת, מתפתחת ומשנה את המציאות של יהודי העולם. כן, גם של מי שבוחר שלא לבוא לכאן. ישראל היא תמיד אופציה, תמיד מקום בטוח להגיע אליו אם תתעורר חלילה מצוקת אמת. אי הביטחון.
סוכות בלי להתנצל
במקור, סוכות הוא חג שמנציח את הדרך לארץ ישראל, את היחס האישי של ריבונו של עולם לכל אוהל ומשפחה, את השמירה ההדוקה מהמזיקים השונים, בגלות, עוד לפני שהגענו לכאן. אבל האמת היא שסוכות הוא החג הכי ארצישראלי שיש. הכי מחובר לאדמה עם ארבעת המינים שלו, הכי מחובר לשמיים שלנו עם ההושענות והבקשות על המים, והכי מורגש באוויר הסתווי הישראלי. עונת האסיף, עם הריח המיוחד של הגויאבות, פלוס גשם ראשון שלפעמים מבריח אותנו הביתה מעונג סוכות. רק כאן אפשר למצוא סוכות מעץ ומבד ומחוטי לבוד־קומבינה בכל המרחב הציבורי: חניות, גינות, מסעדות, פארקים. ולא צריך להתבייש או להתנצל או להסביר מה זאת סוכה.
רק כאן אנחנו חיים בתוך "סוכה" אמיתית. שמורים בגוף וברוח. לפעמים אפילו קצת שוכחים את הסוכה הפרושה מסביבנו ומעלינו, וחושבים שאלה רק צה"ל וכוחות הביטחון (שאני מאוד מאוד מעריכה ואוהבת, אבל הם רק חלק מהסיפור). לפעמים שוכחים את האווירה של סוכת הענק שאנחנו חיים בה, את הקרקע הפורייה שלה שמאפשרת לנו לימוד ופיתוח של התורה שלנו בנחת, תוך מחלוקות בוקעות שמיים. מחלוקות שהן פריבילגיה של מי שיושב בסוכתו בשלווה. חג הסוכות הוא כאילו חג של גלות, אבל הוא הכי חג של גאולה. כן כן, אני גרה כאן, בקיאה בחדשות, יודעת שיש הסלמה חמורה והתראות, ועדיין.
ואם אנחנו שוכחים לפעמים את התמונה הגדולה, כדאי לקחת ספר ליד, כזה שמספר מה חוו הדורות הקודמים רק לפני מאה ועשרים שנה, תקופת חיים של בן אדם, ולהבין שמישהו תמיד איתנו כאן, יום יום, שעה שעה, פורש מעלינו את סוכתו.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***