"כשהשתחררתי מהצבא בשנת 2000 לא היה לי שום כיוון מקצועי", פותח מתי טוכפלד, איש תקשורת ועיתונאי. "בהכוונה מקצועית לחיילים משוחררים כיוונו אותי לתחום התקשורת. הלכתי לריאיון ב'מקור ראשון', עם העורך הראשי דאז עמנואל שילה ועם סגנו דודי חרמץ".
מתי היה רגיל לשמוע פוליטיקה בבית: "אבא עבד שנים רבות ב'קול ישראל' - ערך, כתב ושידר. כשהייתי ילד, בכל חדר בבית היה רדיו פתוח כדי שאמא תוכל לשמוע את אבא. מאוד אהבתי להאזין לרדיו, בעיקר לנושאים הפוליטיים". כשנשאל בריאיון איזה תחום מעניין אותו, ענה "פוליטיקה". "הם שאלו באילו מפלגות אני בקי. עניתי 'ליכוד, מפד"ל' וזרקתי גם 'מרצ'. בדיוק אז התחיל המשבר בין מרצ לש"ס בממשלת ברק, משבר שהביא בסופו של דבר לנפילת הממשלה. כשדודי שמע מרצ, הוא קפץ: 'אני צריך כתבה של אלפיים מילה על מרצ לסוף השבוע הקרוב!' זכיתי במשימה".
אביו של מתי, איש התקשורת הוותיק מיכאל טוכפלד, נתן לו את הטלפון של יוסי גזית, דובר מרצ דאז. "דרכו הגעתי ליוסי שריד ולאחרים במפלגה. לאחר הראיונות הייתי צריך להפוך את החומר לכתבה", הוא נזכר בחיוך. "התיישבתי לכתוב בכתב יד. אבא ראה אותי ואמר לי: 'מה אתה עושה? תכתוב על מחשב!' – 'אני לא יודע לכתוב על מחשב', עניתי. 'אז תלמד', הוא התעקש. 'אבל ייקח לי נצח', חששתי. 'צריך להתחיל מאיפשהו', הוא פסק".
מתי הפשיל שרוולים והחל להקליד בשתי אצבעות, אות ועוד אות. "זה לקח לי יום שלם", הוא צוחק, "כשסיימתי שאלתי את אבא: אני צריך אלפיים מילה, איך אדע כמה יש לי? הוא הראה לי איך המחשב סופר מילים וגיליתי שיש לי רק ארבע מאות. תפסתי את הראש: אבל אין לי יותר מה לכתוב!"
מיכאל הפשיל שרוולים גם הוא והתיישב ללמד את בנו את אומנות המריחה: תכתוב ציטוטים, תפרט, תנסח משפטים ארוכים. "מאז כתבתי בכל שבוע ב'מקור ראשון'", מסכם מתי.
"דרעי רשם שני מנדטים על שמי"
אנחנו יושבים בדירה רחבת הידיים של מיכאל ודבורי טוכפלד בפתח תקווה. "עברנו לכאן לא מזמן מגבעתיים כדי שלנכדים יהיה הרבה מקום", מחייך מיכאל, סב ל־19 נכדים.
הוא בן שבעים, עיתונאי ואיש תקשורת בעל רזומה עשיר. "משנת תשמ"ט עבדתי ב'קול ישראל', במשך 17 שנה. הייתי כתב לענייני משפט, כתב לענייני התיישבות ועורך. הגשתי את 'הכול דיבורים' והייתי כתב בכנסת. כשפתחו את ערוץ הכנסת הייתי המגיש הראשי של הערוץ. אחר כך עברתי לכתוב ב'מקור ראשון'". לאחרונה ראה אור ספרו הראשון בהוצאת 'ידיעות ספרים', רומן מתח בשם 'תיקון'.
"היו אז מעט מאוד חובשי כיפות בתקשורת, ומבחינתי היה בזה יתרון, כי הייתי מקושר לעולם הדתי והחרדי ויכולתי לסקר אותו מקרוב". הוא לא זוכר קיפוח או עוינות: "ב'קול ישראל' של אותם ימים הייתה הפרדה מוחלטת בין views ל־news".
מתי טוכפלד צועד בדרכיו המקצועיות של אביו: הוא כתב פוליטי ב'ישראל היום' ומגיש תוכנית אקטואליה יומית ברדיו 'גלי ישראל'. "הרדיו היה המדיה שהכי אהבתי", אומר מיכאל, "זה חסר לי מאוד".
מתי, איך זכור לך מהילדות העיסוק התקשורתי של אבא?
"נפגשנו בעיקר בשבתות", אומר מתי, ומיכאל מוסיף: "אשתי הייתה מתבדחת שכשפעם חזרתי הביתה בצהריים והבן הקטן פתח את הדלת, היא שאלה 'מי זה?' והוא ענה 'האיש שאוכל איתנו בשבת'".
מיכאל היה העיתונאי שבזמן "התרגיל המסריח" (כינוי שטבע רבין לניסיון של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל חרדים צרה בראשותו ב־1990. ה"צ) גילה איפה חברי הכנסת החרדים ורדיגר ומזרחי הסתתרו כדי למנוע את הקמתה של ממשלת פרס. "גיליתי איפה ורדיגר מסתתר והייתי היחיד שידע איפה הסתתר מזרחי", הוא צוחק. "ירון דקל זוכר לי עד היום שהבסתי אותו וגיליתי את מזרחי לפניו".
מה הסקופים הכי משמעותיים שהיו לך?
"חשפתי את הנאום שנשא ערפאת ביוהנסבורג, שבוע לאחר חתימת הסכמי אוסלו. כל הארץ הייתה באופוריה בעקבות פרוץ השלום, ואז ערפאת נסע ליוהנסבורג ונאם שם במסגד בערבית. הוא אמר: 'חתמנו על הסכם עם היהודים כמו שמוחמד חתם את הסכם חודיבייה' (הסכם שביתת נשק בין מוחמד לשליטי העיר מכה שבעקבותיו התקיף מוחמד את חייבר היהודית וטבח בתושביה. ה"צ) ודיבר על המשך הג'יהאד. פרסמתי את ההקלטה ביומן הצהריים של 'קול ישראל' וזה עשה רעש גדול". פרסום חשוב נוסף שלו היה כשחשף את דברי הרב שך יום לפני הבחירות ב־1992: "הוא נשא שיחה ביידיש ואמר בה שהספרדים לא ראויים לשלטון. באותה שנה ש"ס זכתה במספר גבוה מאוד של מנדטים בזכות הפרסום הזה. דרעי אמר לי בכנסת: אני רושם שני מנדטים על שמך".
מה ההבדל בין הפוליטיקה של אז לזו של היום?
"היום הקיטוב והשנאה חלחלו לעם", קובע מיכאל. "פעם חבר כנסת היה יכול לעמוד על הדוכן ולזרות אש וגופרית על יריביו הפוליטיים, אבל חמש דקות אחר כך היית יכול לראות אותם אוכלים יחד צהריים. היום זה לא כך. אז הייתה הפרדה בין עמדה פוליטית לחיים הפרטיים, והיום הקיטוב והשנאה אמיתיים. השנאה בין בן־גוריון לבגין הייתה שנאה אידיאולוגית. היא אומנם גלשה לפסים אישיים מאוד, עד כדי כך שבן־גוריון לא היה יכול לבטא את שמו של בגין, אבל השורש היה אידיאולוגי, בעוד כיום השנאה לנתניהו היא אישית".
"אז היה יותר קלאס", מוסיף מתי. "לא היה מצב כמו היום, של שתי מערכות בחירות רצופות. היו קמפיינים ארסיים, אבל כולם הבינו שבסוף צריך להקים ממשלה. אפילו שמיר ופרס הלכו לרוטציה וכיבדו את ההסכמים ביניהם. לדעתי הפסילה של נתניהו היא לא אישית נגדו אלא נגד הימין. גם פעם הייתה שנאה, אבל היה ערך משותף שתמיד גבר: כולם הבינו שיש מדינה שצריכה להמשיך להתנהל ולקיים סדרי שלטון. היה משהו שהיה גדול מכולם. היום זה הולך ונעלם, כל קבוצה לעצמה. במערכת דמוקרטית המפתח להצלחה הוא שהמערכת מצליחה לקחת את רצון העם ולתרגם אותו לשלטון. אנחנו רואים שכבר שלוש שנים רצון העם לא מתבטא בשלטון במדינת ישראל".
מה גרם לשינוי?
"לדעתי זו העובדה שכל היסוד של הכנסת הוא לא אמיתי", עונה מתי. "זה קם על ערכים שלקחנו מאומות העולם, וכשאין את השורש זה נהיה עלה נידף. גם אם זה נראה גזע חזק, בסוף מתברר שהשורשים לא קיימים וזה נופל. הרבה מהפוליטיקה בישראל מבוססת על אידיאולוגיה ומסורת, אבל ברגע שזה הולך ומיטשטש החוק לא יכול להחזיק".
על מה אתם מתווכחים בנושאי פוליטיקה ותקשורת?
"על ביבי", עונה מיכאל.
למה?
"אני טוען שביבי מייצג אוכלוסייה", אומר מתי. "אפשר להגיד שיש לו פגמים אישיים, אבל בסופו של דבר אנשים בוחרים בו כי הם רואים בו מייצג שלהם. יש לי הרבה ביקורת על דברים שהוא עשה, כמו מלחמות שהוא לא נלחם עד הסוף והעובדה שהוא לא שמר מספיק על ארץ ישראל. בצוק איתן התאכזבתי קשות מההזדמנות שהוחמצה. הסיפור של הורדת המגנומטרים בהר הבית הוא הכותרת הכי קשה שהייתה נגדו ב'ישראל היום', ואני חתום עליה. יחד עם זה, אני חושב שהתקשורת, הדיפ סטייט והאליטה רודפים אותו, ואני רואה את הרדיפה כניסיון לפגוע בימין".
למתי יש תיאוריה על מלחמת השמאל בנתניהו: "הוא נמצא כמה רמות מעל כולם, באיכות, באינטלקט, בכריזמה. החיצים מופנים אליו כי מנסים להפיל את האדם שמונע מהשמאל הזדמנות שווה לעלות לשלטון. המנהיגים של השמאל בינוניים, אף אחד מהם לא מגיע לרמתו, ולכן הם כל כך להוטים לסלק אותו". הוא סבור ששלטון נתניהו חיוני בשל העמידה האיתנה שלו נגד הפרוגרס. "היה ברור שעם הקמת הממשלה הזאת, הפרוגרס האמריקני ישטוף את המדינה. ביבי והקואליציה שלו לא נתנו לזה להיכנס למשרדי הממשלה, וברגע שהוא ירד מהשלטון נהיה שטף גדול ומסוכן, שאם הוא יימשך אנחנו נגיע למקומות הכי הזויים שיש. מדובר בטרלול שרק קואליציה שמרנית בראשות נתניהו תוכל לעצור".
מיכאל, מה דעתך?
"פולחן האישיות סביבו מפריע לי", אומר מיכאל. "בעיני הביביסטים אני ימני אך לא ביביסט - מוקצה מחמת מיאוס. קוראים לי שמאלן למרות שבכל הסוגיות של התיישבות, רפורמות במערכת המשפט וכדומה אני כמובן שייך לצד הימני של המפה הפוליטית. זה מקומם אותי מאוד והייתי מצפה מאדם כמו נתניהו לעשות מעשה ולעצור את זה, אבל לצערי אני חושב שדווקא מזה הוא נבנה".
מתי, אתה מסכים?
"יש תופעה כזו, אבל אני חושב שאבי מדבר פה על אנינות טעם". "אני אנין טעם?" תמה מיכאל, "במה אני פיינשמקר, בזה שאני אומר שמקללים אותי ועושים ממני שמאלן?"
"כן", עונה מתי, "גם אותי מקללים. יש אנשים ששונאים ומגדפים מכל הכיוונים, לא רק מהכיוון הזה. זו רגישות יתר".
מכבד את הבן שהתחב"ד
ביתם של מיכאל ודבורה טוכפלד הוא בית ציוני־דתי מובהק. בנם מתי ואשתו נעמה הם חסידי חב"ד.
מתי התחילה ההתקרבות שלך לחב"ד?
"נחשפתי לחב"ד ב־2001, כשהייתי סטודנט ונסעתי בקיץ לעבוד בניו יורק", עונה מתי.
"ספר באילו נסיבות הגעת לשם", דוחק בו מיכאל.
"הגעתי לשם יומיים לפני אסון התאומים. בבוקר ה־11 בספטמבר ירדתי לטלפון הציבורי כדי להתקשר למודעות דרושים שמצאתי בעיתון. לא היו קווים ומישהו אמר לי 'שמעת? מטוס התנגש במרכז הסחר העולמי'. חזרתי לחדר וראיתי בטלוויזיה את המטוס שנכנס בבניין השני. לא האמנתי למה שאני רואה".
"אני ערכתי את יומן הערב של 'קול ישראל' באותו יום", מספר מיכאל. "דיווחנו בהרחבה על המתרחש בניו יורק וידעתי שמתי שם. בטלפון אחד העליתי לאסתי פרז מרואיינים, ובטלפון השני ניסיתי לצלצל למתי. לא הצלחתי לתפוס אותו במשך שעות". לאחר שהצליח לאתרו, ביקש מיכאל ממתי לדבר ברדיו ולספר מה ראה בניו יורק. הם קבעו שעה שבה מיכאל יצלצל לטלפון הציבורי ומתי יענה, אבל הטלפון צלצל ומתי לא ענה: "למרות שכבר הייתי עיתונאי, ממש פחדתי לדבר ברדיו", הוא צוחק, "פשוט התביישתי".
בתקופה שבה שהה מתי בניו יורק, הגיע להוסטל שבו התאכסן חב"דניק שהזמין אותו לסעודת שבת שנערכה בסמוך. "עשינו קבלת שבת, תפילת ערבית וסעודה, ואחר כך ישבנו ודיברנו. הם סיפרו שהרבי מלובביץ' חי והוא המשיח. הייתי יושב ומתווכח איתם עד אמצע הלילה", הוא נזכר. "כשאני הלכתי לישון במרחק בלוק וחצי משם, הם הלכו ברגל ל־770 - מרכז חב"ד העולמי בברוקלין - צעידה של שלוש וחצי שעות". את תפילות יום כיפור ושמחת תורה הוא קיים עם החב"דניקים ב־770 והתרשם עמוקות מהאווירה ומהניגונים. כשחזר לארץ והחל לחקור את חב"ד ואת הזרם המשיחי בתנועה, הוא קיבל את העמדה הטוענת שהרבי מלובביץ' הוא מלך המשיח. "ראיתי שהרבי עצמו טוען כך, ומתוך היכרות עם דמותו הנדירה החלטתי שלהיות בצד שלו זה להיות בצד שצודק".
מיכאל, זה הפריע לך?
"העניין של המשיחיות לא מפריע לי בכלל. מאוד אהבתי את הרבי והייתי אצלו כמה וכמה פעמים", הוא אומר. "אבל מאוד לא אהבתי את נטישת הציונות. בנושאים האידיאולוגיים ניהלנו ויכוחים קשים. זה מאוד כאב לי. אני מאמין ברעיון הציוני בכל מאודי ומתי דוחה אותו בבוז. שאר הדברים שנלווים לאורח החיים לא הפריעו לנו. זה שאין לו מה לאכול בפסח זה דווקא טוב", הוא צוחק. "אין לנו בעיה עם דרך החיים עצמה. זה מה שהבן שלנו בחר ואנחנו מקבלים זאת באהבה. אפילו בנושא הציוני אני קצת מבין אותו, כי זה לא בא משנאת המדינה חלילה, אלא מכיוון שמדינת ישראל הפכה להיות תחליף למשיח, ולזה הרבי התנגד. כך או כך, הוויכוחים אף פעם לא הביאו לנתק בינינו וזה לא מעיב על היחסים".
מתי, מה היה חסר לך? מה חיפשת בחב"ד?
"לא היה חסר לי כלום", הוא מפתיע, "הייתי מאוד מבסוט מהרמה הרוחנית שלי. יכולתי ללכת להופעות רוק ולהצגות בברודווי, ללכת לקולנוע ולראות טלוויזיה וגם להתפלל ולשמור כשרות". "הייתי קונה לו דיסקים של מטליקה כשנסעתי ללונדון", מיכאל נזכר. מתי מסביר כי אף שלא חש חוסר רוחני, התחבר לחוויה שעבר ב־770, ומשם התגלגל לחב"ד.
מאז שנהיית חב"דניק העבודה שלך בתקשורת השתנתה?
"בטח", הוא אומר. "לפני שעברתי לכתוב ב'ישראל היום' עבדתי ברדיו 'קול חי', וחששתי לעזוב כי 'ישראל היום' היה בחיתוליו ולא ידעתי אם הוא יצליח. כתבתי לרבי באיגרות קודש והתשובה הייתה: 'בקשר לרצונו לעבור למקום עבודה חדש, כדאי, ששם השפעתו תהיה גדולה יותר'. חתמתי עם העיתון, ותוך שנתיים הוא הפך לגדול בישראל. הבנתי שההשפעה היא לא רק בזה שקוראים מה שאני כותב, אלא גם בכנסת, כשאני מסתובב שם ורואה כמה חסר לאנשים יידישקייט וכמה הם צמאים לזה, ואנחנו באים ומניחים איתם תפילין ומדליקים נרות חנוכה. כמה חברות כנסת ושרות קיבלו על עצמן להדליק נרות שבת. זה גם עוזר להביא סקופים".
באיזה אופן?
"כשאני מניח תפילין עם חבר כנסת זה יוצר קשר שאין לו תחליף, אפילו אם אנחנו משני צידי המתרס הפוליטי". הוא מונה כמה חברי כנסת מהשמאל שהצליח ליצור עימם קשר כזה: "היה לי קשר עמוק עם אילן גילאון ז"ל. הבאתי לו לריאיון ארבעת המינים והוא מאוד התרגש ואמר שבאותה שנה יבנה סוכה. גם עם עמיר פרץ ופואד בן אליעזר נוצר לי קשר קרוב דרך החיבור למצוות. זה הופך את כל השיח לשונה לגמרי".
איזו אנקדוטה מעניינת זכורה לך במיוחד מעבודתך בתקשורת?
"אני מאוד אוהב את נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג. אני זה שפרסמתי את הקמפיין הנגטיבי שהוא ניהל נגד שלי יחימוביץ' ואת העובדה שהוא הביא יועץ מיוחד ושילם לו בדרך לא כשרה. בעקבות הפרסום שלי הוא נחקר באזהרה במשטרה. כשהוא פגש אותי אחר כך הוא התחיל לצעוק עליי: 'זה הכול בגללך!' אבל אחרי כמה חודשים הוא פגש אותי שוב ואמר לי 'טוב, עשית את העבודה שלך' ונהיינו חברים. התפעלתי מהיכולת שלו לשים את המשקעים מאחור ולא לנטור טינה".
"ככה זה עם חברי כנסת", מעיר מיכאל. "ככל שאתה חובט בהם יותר, ככה הם יותר מעריכים אותך", הוא מוסיף קריצה לנימה המפויסת של בנו.
***