עין בוכה ולב שמח

כשביקשתי להפגיש בין דבורה גונן, אמא של דני גונן הי"ד, ובין שירה שנרב, אמא של רנה שנרב הי"ד, שנרצחו שניהם במעיין דני (בעבר 'עין בובין') בבנימין בהפרש של כמה שנים, התברר לי מהר מאוד שבין שתי האימהות תושבות לוד שוררת חברות רבת שנים. "בדיוק במוצ"ש דיברנו", אומרת לי דבורה גונן על ההצעה שלי. "מדובר בחברות של שנים, לודאים ביחד", מוסיפה שירה שנרב.

ההיכרות, כך מתברר, החלה בזכות גמילות החסד הידועה של משפחת שנרב. "שוכחים שיש דבר כזה הכרת הטוב", מתוודה גונן, ומספרת על אותם הימים: "אנחנו לודאים, והמצב בבית לא היה מי יודע מה, ובדיוק הייתי צריכה לעשות לבת שלי מבחן פסיכודידקטי, אלא שזה עלה הרבה כסף. לאחר המלצה מחברה פניתי לגמ"ח של הרב איתן שנרב, וכמובן שהוא נרתם לעזור. הרב איתן ושירה נותנים תחושה שהם אלו שמודים לך על שיש להם הזדמנות לעזור. זה דבר לא מובן מאליו, ומאז שנים אנחנו בקשר". שירה מחייכת למשמע הדברים ומאשרת: "מדובר בחברות נפש עמוקה מאוד, חברות של שנים".

מה קרה לחברות ביניכן בעקבות הפיגוע הטרגי במעיין שבו רנה נהרגה והפכתן לאחיות לשכול?

"נהפכנו למשפחה", קובעת שירה. "דבורה הייתה איתנו מהרגעים הראשונים שאיתן ודביר הגיעו להדסה, היא הייתה איתנו בשבעה, הפכנו למשפחה. אחים בדם". דבורה מהנהנת בדמעות: "דמים בדמים נקשרו".

מרגע היוודע דבר הפיגוע הרגישה דבורה צורך עז להיות לצידם של בני משפחת שנרב בבית החולים. "חווינו את הפיגוע שלנו מחדש", היא משחזרת, "אני מרגישה את הכאב. התחלתי לקבל טלפונים: היה פיגוע במעיין, זו משפחה מלוד, משפחת שנרב. אמרתי לעצמי: אני לא יכולה יותר, אני נוסעת לבית החולים. היו שם המוני כתבים ולא נתנו להיכנס, ואחרי משא ומתן קצר עם בית החולים, בדיוק כשראיתי שמוציאים את דביר, אמרתי לאנשי בית החולים: אני חברה קרובה והבן שלי דני נרצח באותו מעיין שהפיגוע קרה. כך הם השתכנעו, ואז הם הראו לי את איתן. 'הם לא ינצחו אותנו', כך אמר לי איתן". שירה נרגשת למשמע הסיפור: "פעם ראשונה שאני שומעת על זה. אני בכלל הייתי בבית, עסוקה בלהודיע להורים, לילדות הנשואות, לילדים שבמחנות ולקטנים שבבית".

"החיוך שלהם מלווה אותנו"

שתי האימהות החליטו לקחת את האובדן למקום של עשייה ציבורית. דבורה גונן היא יושבת ראש פורום 'בוחרים בחיים' של המשפחות השכולות ונפגעי הטרור ומשובצת במקום העשירי במפלגת הציונות הדתית, ומשפחת שנרב עסוקה בעשייה מרובת הענפים של עמותת 'קול רנה', עמותה שהפכה לאימפריה של חסד בתחומים שונים: רשת חנויות יד שנייה, מיזם שידוכים, סיוע כלכלי והתנדבותי לחקלאים, 'מסע רנה' ו'פק"ל רנה', מיזם 'שולחן שבת', פיתוח מעיינות ושבילים, שיעורי תורה ומדרשה לבנות.

שירה מדגישה שהם לא עסוקים רק באבל, אלא בעיקר במה שהם לומדים מרנה. באווירת חג הסוכות, הדבר הראשון שעולה בשיחה הוא השמחה. "החיוכים בתמונות של דני ושל רנה זה דבר שמלווה אותנו, אנחנו מקבלים המון תגובות על כך. אפילו בשב"כ אמרו שהחיוך ליווה אותם בזמן החקירה", מספרת שירה. "רק ביום שישי האחרון התקשרה אליי אמא לספר שהיא קראה לתינוקת שלה על שמה של רנה, כי השמחה אפיינה אותה מאוד, והדמות שלה נותנת כוח להמשיך את השמחה הזאת".

דבורה מהנהנת בהסכמה: "חד־משמעית. אני המייסדת של פורום 'בוחרים בחיים', משפחות שכולות שבוחרות בחיים, כי דני זה שמחה, אני אמא של דני וזה מה שהוא היה. דני היה בן אדם, ילד, נער ובחור שמח למרות הכול", היא אומרת ורומזת לקשיים שהיו בבית. "כל מה שאני עושה הוא לא למעננו, כי אני כבר הפסדתי, אלא למען אחרים, והשמחה קיימת. אני זוכרת שחזרתי לעבודה אחרי השבעה, ואמרו לי: 'את לא נראית אמא שקברה בן'. איך נראית אמא שקברה בן? היא צריכה ללכת עם כתר או סרט על הראש? סימן על היד?"

שירה מתכוונת להמשיך במיזמים לזכר רנה כל עוד יהיו לה כוחות לכך. "זה הכול בזכות הקב"ה שנותן כוחות", היא אומרת במבט של אמונה. "ברור גם לדבורה וגם לנו שהסיפור לא פרטי, לכן ההתמודדות היא לא פרטית. הם נרצחו בגלל שהם יהודים, והמענה צריך להיות לאומי ולא פרטי. צריך להבין שרצח הוא כלי נגד האומה, ולכן הטוב צריך להיות כללי, עם ישראל צריך להמשיך לגדול".

דבורה מוסיפה את הזווית האמונית שלה: "אחרי הדיון הראשון במשפט שהיה למחבל במחנה עופר, יצאתי החוצה עם עורך הדין מוריס הירש ואמרתי לו: מוריס, אם עד היום הייתי מאמינה שמונים אחוז - היום אני מאמינה מאה אחוז. אין סתם אצל הקב"ה, זה מחבל שניסה לרצוח 14 פעמים אך הצליח לרצוח רק פעם אחת - והפעם הזאת זה דני", היא נשנקת בדמעות. "הוא לא בא לרצוח את דני, הוא בא לרצוח יהודי, ולכן חייבת להיות אמירה לאומית שאומרת שיש פה חשבון נפש לאומי, גם לאזרחים וגם למקבלי ההחלטות. מה מניע אותנו כמשפחות שכולות? אני אגיד משפט קשה: לא כואב להם כמו שכואב לנו".

שירה: "אבל יש הבדל גם בין המשפחות השכולות, לא כולן כמוך".

דבורה: "ההבדל הוא שיש משפחות שלא מאמינות ביכולת שלהן לשנות. הרבה אמרו לי: עזבי, את לא תצליחי לשנות. מה זה ייתן לך? לא יספרו אותך. אני לא שופטת אף אחד שמחליט אחרת, אבל אני מאמינה ביכולת לחולל שינוי. מי שלא נמצא במעגלים האלה לא מבין באמת מה זה מעגל שכול, וברוך ה' שהוא לא מבין. הילדים שלי מפספסים אמא נורמלית, כי אם לא הייתי אם שכולה הייתי אמא אחרת. זה כבר אובדן".

דבורה גונן הובילה מהלכים רחבי היקף כדי להיאבק בטרור. בין השאר קידמה את חוק קיזוז משכורות מחבלים שמונע העברת כספים לרשות הפלשתינית, את חוק עונש מוות למחבלים שעבר בקריאה טרומית, וכן מהלכים לטובת חיזוק הרוח הציונית והיהודית במדינת ישראל. "אני נלחמת ודורשת שיהיה שינוי. דני שלי ורנה היו צריכים לחזור הביתה, מישהו חייב לעשות חישוב מסלול מחדש. אני רוצה שהעם היהודי יאיר החוצה. על הקוטג' הפגינו, אבל מה קרה לנו בפיגוע באלעד? למה לא סגרנו את המדינה?"

שירה מתמקדת בחסד ופחות במאבקים ציבוריים, והיא מבקשת להוסיף אור. "היה לי ברור שאחרי שמגיע חושך כל כך גדול צריך להגיע אור פי אלף יותר גדול, זה מה שמניע אותי: עוד אור, עוד ארץ ישראל, עוד תורת ישראל, עוד עם ישראל. אנחנו לא הסיפור הראשון בתולדות עם ישראל, רק מצטרפים להיסטוריה כואבת. היה ברור לנו שצריך שיהיה פה טוב ענק בעזרת ה'. הגענו למסקנה הזו גם בבית החולים הדסה וגם פה בשבעה", אומרת שנרב.

הטוב שאתם עושים הוא כל כך אינטנסיבי ומתמסר, הקמתם פה אימפריה, זה לא בא על חשבון הרווחה האישית?

שירה מצטנעת: "הצד האימפריאלי זה איתן", היא אומרת, "הוא המניע, הדוחף והעושה. מבחינתי כל הדברים הללו הם המשך של רנה, היא ממשיכה לפעול בעולם. כמו שדבורה אומרת שאם אומרים 'דני' אז הוא ממשיך, כך גם אני מאמינה שאם יש מעיין על שם רנה, פק"ל רנה, חופת רנה, מדרשת קול רנה ומסע רנה, היא ממשיכה להיות פה. מבחינתי רנה פה, לא מישהי שהייתה ואיננה. היא קיימת אבל הצורה היא אחרת", היא מסבירה בדמעות. "אמרתי לחברות שלי שאני מרגישה שהטוב של רנה היה כלוא בגוף, וכשהגוף נלקח - הטוב פרץ. כל הפעילויות שלנו עושות טוב לרנה, אנחנו מאמינים שזו ההתמודדות הנכונה. מהמקום של האמא אני שמחה שרנה ממשיכה להיות פה ולפעול בצורה שהיא האמינה, כי כל המפעלים קשורים אליה".

דבורה מחמיאה למשפחת שנרב: "אם כל החיים עשית טוב ולמרות זאת קרה לך כזה אסון, לאן זה לוקח אותך? והגדוּלה שלהם היא שאחרי האובדן שהם חוו הם הגדילו את הטוב, זה לא ברור מאליו". מבחינתה, הפעילות על חשבון הרווחה האישית לא תמיד קלה. "המטרה שלי היא שכל יהודי ידע מי זה דני גונן, ושכל מחבל ידע מי זו אמא שלו. זה שאנחנו בוחרים בחיים לא אומר שאני לא מתעסקת בצד הפחות נעים, שזה מאבק וניצחון. לא קל לבחור בחיים אחרי אובדן כזה, לא קל לקום בבוקר. אני קמה כי אני אישה מאמינה, כי יש לי ילדים ומשפחה, וכשאני קמה אני מחזקת עוד מעגלים, קמה בבוקר לחולל שינוי למען העם שלי". שירה נפעמת: "את לביאה".

"משפחות שכולות מזן חדש"

האווירה של שמחה ועצב המשמשים בערבוביה שמלווה את השיחה מציפה גם את ה'ושמחת בחגך' של רנה ודני. "דני היה יוצא לכמה שיותר מעגלים, ולכן סוכות הוא חג קשה בשבילי, גם פורים", מתוודה דבורה. "דני היה מאוד שמח, ואהב במיוחד לשמח אחרים. תמיד היה מתחדש בסוכות בציצית חדשה שעבד עליה בעצמו, הכי מהודרת שיש. הוא רצה עוד טוב ולכן היה לו דבר תורה מוכן. מי שראה אותו התרשם שהוא מיוחד, ולאחר שהכיר אותו הבין עד כמה זה נכון".

יחד עם הכאב, שמחת החג אצל דבורה חיה וקיימת. "אני תמיד תוהה כשאנחנו מארחים בנות שירות לאן הן חושבות שהן באות, כי אצלנו לגמרי צוחקים ויש בדיחות. אני אישה שמחה, מי שלא מכיר אותי לא ידע שעומדת מולו אם שכולה וגם סבתא שכולה - הנכדה הבכורה שלי נהרגה בתאונת דרכים באילת. סבתא שחוותה אובדן ועובדת בחינוך דור העתיד של עם ישראל. בחגים לא תראה אותי בוכה, עושים תוך כדי חיוך. אנחנו משפחה נורמלית, בחרנו בחיים, לחיות ולהחיות. משפחות שכולות מזן חדש".

שירה משתפת בשמחה של רנה בסוכות: "אנחנו אוהבים להיות בסוכה ולא לצאת ממנה, חג הביקורים, כי אנחנו רוצים שיבואו אלינו כמה שיותר אורחים. במשך שנים היינו ישנים בחדרים בסוכה, ורנה עם כל העומק והחשיבה הייתה אוהבת להשתובב על המזרנים בסוכה ולשחק במשחקים, כולל מלחמת כריות, בפשטות של הביחד עם השטויות".

שיתפתי את שירה ודבורה במחשבה שעלתה לי בדרך, שכמו המעבר מהימים הנוראים לסוכות, מדין לשמחה, כך אולי ניתן לומר שהעשייה שלהן נובעת ממעבר בין דין - הפיגוע הנורא - לשמחה של עשיית חסד וצדק בעולם. "אין פה 'ושמחת', אם אני אגיד לך ככה אני אשקר", אומרת דבורה בנחרצות. "אני כשליחה נאמנה בעזרת ה' מתפללת שכל מה שאומר ואעשה יהיה למען קידוש השם, אין בי שום כעס על הקב"ה. אך האם זה תמיד בא מאה אחוז משמחה? לא יכולה להגיד שאני במאה אחוז שמחה תמיד. הכאב קיים תמיד, פעם יש לו נוכחות מועטה ופעם רבה. אני הולכת עם דני איתי, לא משאירה אותו בבית, אני 25 שעות ביממה אמא של דני ושל שאר הילדים שלי. אין מציאות של 'תמיד בשמחה', אני לא מוכרת לוקשים".

אצל שירה השמחה היא במיוחד בסוכות. במובן מסוים היא מחכה לימים אלו בכל תקופת הימים הנוראים. "אני מודה שאני פחות בהכנה לראש השנה וליום כיפור וכבר מכינה את החצר לסוכות. השמחה, החגים והמשפחתיות הם גם בריחה וגם אמת, להיות עסוקים בטוב. אני מעדיפה להיות עסוקה בו מאשר בהתכנסות בדין ובתפילות שמציפות את הכול. בשמחה יש משהו של חיים, אני כבר בסוכות".

האם אתן חשות שאובדן המשילות במעיין שבו נרצחו ילדיכן המשיך כמה שנים אחרי כן בקו ישר גם לעירכן לוד בתקופת שומר החומות?

שירה פחות מרגישה את הדמיון בין שני האירועים. "הטלטלה הגדולה בשומר החומות הייתה שאלה היו השכנים שלנו. במעיין אתה אומר: טוב, שם יש חיות אדם שעושים פיגועים. אצלנו כל הזמן אמרו שהאוכלוסייה פה אחרת, והאמנו. הייתה מחשבה שאם הם באו לתוכנו, ואפילו לומדים בבתי ספר ממלכתיים ואנחנו פוגשים אותם בסופר, אז הם אחרים. אבל הכול היה חיצוני, פתאום הם היו עם שנאה בעיניים. יותר מכך, אף אחד לא יוצא ומתקומם על מה שאחרים עושים, היה פה שיתוף פעולה ושמחה. מדובר בטלטלה מאוד קשה שלא עוברת עד היום, אין אמון", קובעת שירה ומביאה משל: "כמו משל החתולים המאולפים של רבי יהונתן אייבשיץ, שברגע שהביאו עכברים, החתולים זרקו הכול וחזרו להיות חתולים. המציאות לא הייתה פשוטה, אבל היא ביררה. המאורעות לא הפילו אותנו, אלא הוציאו אותנו חזקים ומבוררים יותר למה לחיות בלוד. איתן היה אחראי מורל בלוד והיה לו ברור שצריך להתמודד פה בשמחה. הייתה לנו שמחה מזה שאנחנו יהודים לא מבולבלים אלא יודעים מה אנחנו ומי אנחנו, שמחה מהטלטלה שביררה את האמת, שהשפה שלנו ושלהם היא שונה, ההתנהלות היא שונה, ערך החיים שונה, וזהו מסר לכל אלו שחושבים להגיע להסכמים איתם. אין שמחה כהתרת הספקות, זה דבר שמוביל לשמחה גדולה".

בלי משפט - אין הרתעה

השמחה של דבורה אינה רק בניצחונות הלאומיים שהיא מובילה, אלא גם כשהיא משמחת אחרים כחלק מהזיכרון של בנה דני הי"ד. "כל שנה אנחנו עושים הפנינג במעיין מתוך שמחה, קולות של שמחה וחיים, הפנינג של להוסיף חיים ולהראות מי בעל הבית שם. אמרתי לכל המח"טים: אם צריך תשימו חיילים בלילה, כי הערבים רואים שיש פעילות ומרוקנים את המעיין. אתם תדאגו שיהיו מים, נבוא ונשמח שם, וננצח. גם אחרי הפרעות הייתה שמחה, כי רצינו לנצח וניצחנו, ואנחנו כאן בשביל להישאר", חותמת גונן.

בעוד ההליך המשפטי להרשעתם של רוצחי דני גונן הסתיים במהירות יחסית, משפחת שנרב נאלצת להיגרר בין בתי המשפט כבר כמה שנים, מה שגורם לשירה כאב ותסכול. "הרבנית ימימה אמרה שהבקשה היחידה בתפילת שמונה־עשרה על שמחה היא על 'השיבה שופטינו כבראשונה, והסר ממנו יגון ואנחה'. שני המקרים שלנו אירעו באותו מקום עם אותה תוצאה קשה, אבל בהבדל תהומי של סחבת המשפט. השמחה הגדולה היא כשיש משפט צדק, וכשאין זה כאב מאוד גדול. גם כענישה, כי הם רצחו ומגיע להם עונש, וגם כהרתעה – בלי משפט צדק אין הרתעה, זה לא פשוט".

לסיום מבקשת שירה לומר שהמילה שמחה היא בעיניה מה שאפיין את הריאיון. "היה אפשר לחשוב שהריאיון הזה יהיה טעון וכבד, אבל אני חושבת שזה ריאיון שמח. לא רק אנחנו, גם הילדים שלנו ממשיכים, ובשמחה, באופן מעורר השתאות. גם הקהילה שלנו, החברים והמשפחה המורחבת ממשיכים בשמחה. הכותרת של החיים שאנחנו בוחרים בהם היא: 'עם ישראל חי, ובחרת בחיים'". דבורה מהנהנת: "בוחרים לחיות ולהחיות".

***