ערבות זולות
תראו מה קורה לאנשים הריקים בתוך כמה ימים. בראש השנה למדנו שמי שיש לו יותר עוונות מזכויות נחתם לאלתר למיתה. לא בשורה להתחיל איתה שנה חדשה. ביום כיפור עמדנו בבית הכנסת ואמרנו בחיל וברעדה "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". חלק מאיתנו ודאי הסתכל לצדדים, לצוד עבריינים שמטריחים כך את בית דין של מעלה ומטה, חלק מאיתנו ידעו שאין טעם להסתכל לצדדים, העבריינים נמצאים כאן, בדיוק באמצע, ומכל מקום, בקושי רב נשארו העבריינים לקחת חלק בתפילה. בין כיפור לסוכות התחיל שינוי מגמה – פתאום כולם ממהרים לשוק לקנות ארבעת המינים, וכבר בגן למדנו - כדי לצאת ידי חובה נצטרך לחבר את הצדיק, ההוא שיש לו טעם וריח, עם ההם שיש להם מעשים טובים בלי תורה או תורה בלי מעשים טובים. אבל זה לא מספיק; זה לא שלם בלי הריקים הללו שאין להם טעם ואין להם ריח, ריקים מתורה וממעשים טובים גם יחד. וריק אחד לא מספיק לנו, צריך שניים.
צריך אז צריך, מה לעשות, אבל אל תצפו מאיתנו להשקיע כסף בשביל להשיג שני ריקים. ובאמת בדוכני ארבעת המינים מככבים, מבחינת העניין והמחיר, האתרוגים, הלולבים וההדסים, ובדיוק בסדר הזה. קנית שלושה מינים? בעל הדוכן ייתן לך, חינם אין כסף, שני עבריינים סוג א'. אי אפשר בלעדיהם, אבל בסוף מדובר בסתם ערבות.
ערבות יקרות
בהושענא רבה המהפך יושלם. פתאום איש לא קונה את שלושת המינים המשובחים, ואילו הריקות הללו הופכות מבוקשות עד מאוד, מחירן מאמיר, וכל צדיק מוכן לשלם במיטב כספו על חמש ריקות, חסרות טעם וריח. בשיאה של תפילת הושענא רבה הוא יניח את שלושת הצדיקים - הצדיק הגמור והצדיקים למחצה - בצד, וייטול אל ליבו רק אותן, חמש עלובות, כאילו היו כל עולמו ורק בן תלוי הפתק הטוב שיחרוץ את גורל השנה הבאה.
ערבות מטריחות
כדרכם של ריקים, הערבות הללו יהיו היחידות להטריח אותנו כל ימי החג. האתרוג הצדיק – חזקה עליו שישב בנחת במשכנו וישמור על הידורו. הלולב ימשיך ללמוד תורה בגב ישר, הן לא רק הגב שלו ישר, גם הלב של לומד תורה אמיתי הוא ישר. ההדסים ימשיכו להסתדר בשלשות לקראת יום נוסף של מעשים טובים. אבל הערבות? כמעט לא ביקשנו מהן דבר, אפילו המהודרות שבהן צלחו סף נמוך במיוחד. רק בקשה אחת הייתה לנו מהן, שישמרו על קצת לחלוחית, שלא יתייבשו לגמרי, שישמרו על הסיכוי, על קשר. אבל הן? בלי תורה ומעשים טובים, ממהרות להתייבש. אם לא תזליף עליהן כל הזמן הן יצאו מהמשחק. וכך אתה מוצא את עצמך חג שלם מכרכר סביב הריקות הללו לבל תתייבשנה. ולפעמים נכנע ומחליף את העברייניות המקוריות בעברייניות צעירות, הדור החדש של הריקים, ומתפלל ללחלוחית.
ערבות ענוותניות
מה קרה לה, לערבה הריקה שעברה בהושענא רבה משולי השוליים אל מרכז הבמה? השפת אמת מנדב לנו מבט: שבעה ימים הניחו אותה, הנכשלת והמביכה, לצד האתרוג המושלם. כולם התפעלו מיופיו ודילגו עליה, כולם הריחו אותו וויתרו עליה. והיא, אף שנמשלה הערבה לשפתיים, ויש לה פה - אוהו איזה פה יש לה, ואיך היא יודעת לנעוץ מילים בשאר ימים - דווקא היא, הדברנית, בחרה לשתוק. התכנסה בנרתיקה, שתקה, התבוננה, למדה. ואחרי שבעה ימים של ענווה לצד האתרוג שגרף את כל התשבחות, אחרי שבעת ימי ההתבוננות – אין כמוה לכפר.
ערבות ריחניות
אומרים עליהן שאין להן טעם ואין להן ריח. שווה בדיקה. כבר שנים אני מקפיד להתרכז בבית הכנסת, רגע לאחר חביטת הערבות, ולהריח. לפעמים צריך להתקרב אל ערמת הערבות החבוטות, לפעמים אין כל צורך – ריח מפתיע ממלא את חלל בית הכנסת. יש לה ריח! ריח נעים במיוחד, בקלות יכול לשמש לבשמים של מוצאי שבת.
יהיו שיאמרו: רק אחרי שחובטים בה מגלים את הריח. יהיו שיאמרו: רק אחרי שמשליכים אותה מגלים מה הפסדנו. מתי נולד בה הריח הזה? מיום שבאה לעולם. זה אנחנו שפספסנו.
ערבות אהובות
הסיפור המופלא הבא התרחש באמת, ואני משנה בו רק מעט על מנת שלא לחשוף אנשים.
זכתה משפחתנו והוזמנו על ידי משפחת ויצן לקפה וגלידה באחד הבקרים בימי חול המועד סוכות. הרב יוסי והרבנית רחל מקפידים בכל שנה להכין סוכה סביב נושא משמעותי מסוים, כך שבכל שנה הסוכה פושטת צורה רוחנית ישנה ולובשת צורה חדשה, הדפנות מתייפות במיני קישוטים ומקורות, ותמיד יש על מה לדבר ומה ללמוד. באותה שנה הסוכה הייתה בנושא השירה - משירת הים דרך שירת הלוויים ועד היום ההוא שבו יושר השיר הזה שחיכו לו דורות רבים. הרב התחיל להסביר, אנחנו מקשיבים, ופתאום בפתח הסוכה שני מקבצי נדבות, גבוה ונמוך. הרב הזמין אותם לשבת איתנו, הרבנית הגישה גלידה. הנמוך, שאת הקורס בנימוסים והליכות החמיץ מסיבות מוצדקות, אמר לה: "לא ראיתי אף פעם ארוחה שמתחילה מהמנה האחרונה". נבוכה, נחפזה להביא להם ארוחה שלמה.
הרב ניסה להמשיך את ההסבר שלו מדוע התקשה משה ללמד שירה את הלוויים. הגבוה אמר לו: "מה פתאום הרב, זה לא ככה", ופצח בדרשה משלו. אחרי שתי דקות היסה אותו הנמוך: "מה פתאום, זה גם לא ככה", ודרש דרשה חלופית. הגבוה נתן לו דקה עד שחלק עליו שוב, וככה מהגבוה לנמוך וחוזר חלילה, עד שהגיע האוכל ובמקום לדבר אכלו, ושוב יכול היה הרב להשמיע את דבריו.
הייתי סקרן לראות באיזו דרך יבחר הרב. שתי אפשרויות, כך חשבתי, מונחות על השולחן: האחת, יתעלם מדברי ההבל שאמרו ויחזור לדבריו. השנייה, כדרכם של מורים שמבקשים לחזק תלמידים חלשים (לפני שהמציאו את ה"מוחלשים"): יאמר להם "איזה יופי אמרתם", וכשיסביר את דבריהם יאמר למעשה את מחשבותיו שלו.
הרב בחר בדרך השלישית, ודיבר אליהם כדבר איש אל אחיו. הוא פנה אל הגבוה ואמר: מה שאמרת לגבי שירת הים – אני חושב שזה ממש כיוון נכון, אבל מה שאמרת לגבי משה והלוויים, אני חושב אחרת ממך. הוא פנה לנמוך ואמר גם לו עם מה הוא מסכים ובמה הם חלוקים. הוא לא התעלם ולא התנשא, הוא דיבר אליהם כדבר איש אל אחיו, כחברותא הנושא ונותן בבית המדרש עם איש כערכו. אני נפעמתי. אבל לא הייתי היחיד.
הגבוה פתאום פנה אליי ואמר: "תידע לך, הרב הזה הוא הרב הכי טוב בכל האזור, ותאמין לי, אני הייתי אצל כל הרבנים באזור (האמנתי לו). אתה יודע למה הוא הכי טוב?" היו לי כמה רעיונות אבל שאלתי "למה?" ואז הנמוך התפרץ והפתיע:
"למה רק הרב הזה מסוגל לאהוב שני נודניקים כמונו, זה למה".
לאהוב, הוא אמר. לא לקבל, לא לארח, לא להעניק, לא לעשות חסד.
לאהוב, אמר – ואמר את הכול.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***
