
עם כל הכבוד לבג"ץ ולבית המשפט לעניינים מינהליים שהתערבו פה ושם בנושא, לא צריך להיות אקטיביסט גדול כדי לפסוק בעד הכרה של מדינת ישראל בגיורים פרטיים שבוצעו מחוץ לרבנות הראשית.
בניגוד לסוגיות אחרות שבהן השופטים מירושלים ידעו לרמוס היטב את הרשות המחוקקת ואת רצון העם בשם "עילת הסבירות", כאן הם רק נשאבו בעל כורחם אל תוך ואקום שהותירו להם הפוליטיקאים, מדגישים שוב ושוב עד כמה היו שמחים להיפטר מכל דיון והכרעה בשאלת מיהו יהודי הרגישה.
במשך עשרות שנים נמנעות ממשלות ישראל לדורותיהן, כולל השמרניות והדתיות ביותר, מצעד בסיסי ומתבקש מבחינתן - עיגונו בחוק של מעמד הגיור הממלכתי, ולבתי המשפט לא נותרה ברירה אלא להיעתר לבקשות להכיר גם בגיורים פרטיים - אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמיים - שהונחו לפתחיהם. זה כמובן לא הפריע לאותם פוליטיקאים לבטא הלם ותדהמה כל אימת ששופטי ישראל כרסמו בסטטוס־קוו.
כעת הגיע תורה של רשת בתי הדין 'גיור כהלכה' לקבל את האישור המיוחל, ואף כי בעיניים דתיות שמרניות היא הכי פחות "מסכנת" את שלמות העם היהודי – ההחלטה בעניינה מסמנת ומסמלת את השלמת המהפך, נפילת כל החומות. מעתה רשויות המדינה מחויבות להכרה כמעט מלאה בגיורי הזרמים השונים ביהדות מהארץ ומהעולם, כשהרבנות היא למעשה היחידה שאינה מכירה בהם – בעיקר לעניין רישום המתגיירים לנישואים כדת משה וישראל.
לא חלפו שתי יממות וקיבלנו הצצה נוספת לסדרי העדיפויות המעוותים של הפוליטיקאים הללו, כאשר יושב ראש ש"ס אריה דרעי הצהיר על כוונתו לקדם חוק עוקף בג"ץ ופסקת התגברות. באיזה מקרה? אם חלילה ייקבע שיש קלון בעבירות שבהן הורשע והוא ייפסל מלכהן כשר.
תפוח אדמה לוהט
הרקע להתנגשות התורנית בין הדת למדינה הוא, כאמור, אי־הסדרת מעמדו המיוחד של מערך הגיור הממלכתי בחקיקה מעולם, כך שמבחינה משפטית אין לו עדיפות על בתי הדין הפרטיים. המשמעות העיקרית היא לעניין חוק השבות, אשר קובע כי כל יהודי או אדם שהתגייר זכאי לקבל אזרחות ישראלית - אך אינו מגדיר מיהו יהודי ומהו גיור. השלכה נוספת היא על רישומו של אזרח כיהודי במרשם האוכלוסין, אך זהו מעשה הצהרתי שאין לו נפקות משפטית.
במשך עשרות שנים הכירה המדינה רק בגיורים שנעשו על פי ההלכה ואושרו על ידי הרבנות, אף שלא הוסמכה לכך. ב־1989 סדק בג"ץ לראשונה את הססטוס־קוו כאשר קבע כי אם הגיור הוא מבית דין של קהילה מוכרת בחו"ל - יש לקבלו לעניין שבות אף אם הוא רפורמי או קונסרבטיבי. בעשרים השנים האחרונות הכיר בית המשפט גם בגיורים לא אורתודוקסיים שנערכו בארץ, בשני שלבים - תחילה לעניין רישום בלבד, בפסיקה שניתנה ב־2002, ולאחר מכן, בשנה שעברה, אף לזכאות שבות, כאשר ערב בחירות 2021 הכריע בג"ץ בעתירה שהייתה תלויה ועומדת לפניו במשך 15 שנים.
הסוגיה נחשבה לתפוח אדמה לוהט המתגלגל בין שופטים לפוליטיקאים, מתוך הבנה של שני הצדדים שלכל החלטה יהיו השלכות חברתיות ופוליטיות דרמטיות בתוך החברה הישראלית ובינה לבין יהדות העולם. בג"ץ ציפה שהמחוקק יפרש בעצמו את חוק השבות, אך במקום זאת הקימו הפוליטיקאים עוד ועוד ועדות ציבוריות בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת – שאף פעם לא נמצאה.
פריצת הדרך להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעניין 'גיור כהלכה' נרשמה ב־2016, אז קבע בג"ץ תקדים נוסף שלפיו יש להכיר כיהודייה במתגיירת מבית דינו הפרטי של הרב ניסים קרליץ בבני ברק ולהעניק לה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות – והוא הדין לכל בית דין של "קהילה מוכרת".
אלא שהן בית המשפט והן הממשלה והכנסת לא טרחו מאז ועד היום להגדיר מהי קהילה מוכרת, וב־2018 העניין עמד למבחן ראשון, כאשר אזרחית ישראלית בוגרת 'גיור כהלכה' ביקשה להירשם כיהודייה במרשם האוכלוסין. המדינה התנגדה לכך בתואנות שונות, ובין היתר נימקה זאת באי־קביעת הקריטריונים לקהילה וברצונה להסדיר קודם את הסוגיה בחקיקה. לאחר שחילוקי הדעות הפוליטיים בעניין מנעו כל התקדמות, חזרה בה המדינה מעמדתה, ובית המשפט הורה להכיר ביהדות האישה.
המבחן השני, שהסתיים בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר, היה משמעותי יותר. ראשית, משום שבסיומו 'גיור כהלכה' הוכר סופית כבית דין של קהילה, בזכות מעמדם של רבניו בחברה הדתית ובציבוריות הישראלית (אף שהוא אינו קהילה במובנה המקובל); שנית, בגלל הנפקות החריגה והדרמטית שלו - קבלת אזרחות ישראלית באמצעות גיור אורתודוקסי פרטי בישראל. למעשה, נקבע סופית כי התקדים מבית דינו של הרב קרליץ אינו נקודתי אלא נכון גם לגבי מאות רבות של מתגיירים מהרשת הציונית־דתית, ועל הרשויות להכיר בכולם כיהודים – כולל לעניין שבות.
אלא שדווקא ההישג המשפטי המרשים של 'גיור כהלכה' הוא שמעורר אגב אורחא קושיה לא פשוטה בנוגע לצדקת דרכה של הרשת. אם עד עתה הנימוק העיקרי של הרבנים לאימוץ דעות מקילות בהלכה בנושאים השנויים במחלוקת כגון קבלת מצוות וגיור קטינים היה הצורך לקבל בחזרה אל חיק עם ישראל את מאות אלפי צאצאי היהודים שכבר חיים בינינו כאזרחי המדינה ומהווים פצצת התבוללות מתקתקת, הרי שכאשר הגיור נעשה לשם שבות, הטיעון הזה קורס אל תוך עצמו. מדוע להקל על מתגייר שאינו ישראלי? איזו הצדקה יש לכך? אומנם, ב'גיור כהלכה' מדגישים כי מדובר במקרים נדירים וחריגים וכי הרוב המוחלט של המתגיירים שלהם עלו ארצה מזמן בזכות מוצאם היהודי, אבל החגיגות כעת על ההישג המשפטי הטרי נראות רע בהקשר הזה ומעוררות חשד שמא מישהו שם התבלבל.
תקדים היתר המכירה
האם השלב הבא, אחרי ההכרה ביהדותם של המתגיירים לעניין חוק השבות, יהיה פסיקה שתחייב את הרבנות הראשית לאפשר להם להינשא כדת משה וישראל? נראה שלא. למרות ההתנגשויות הרבות בין בג"ץ לממסד הדתי בסוגיות דת ומדינה, השופטים מגבעת רם מקפידים תמיד שלא להתערב בשיקול דעתם ההלכתי של רבני ישראל אלא בעניינים פרוצדורליים בלבד, וקשה לראות מצב שבו הם כופים על רשם נישואין לפעול בניגוד לצו מצפונו. מצד שני, בשונה מהגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים, שבהם הפער בין מעמדם ה"אזרחי" של המתגיירים למעמדם הדתי טבעי ומובן, כאן מדובר בבתי דין אורתודוקסיים שרבניהם מקובלים בציבור כתלמידי חכמים יראי שמיים (הגם שלרבים יש עימם חילוקי דעות הלכתיים), וכאשר הפעילות שלהם תגבר ותתרחב ובישראל יחיו אלפי מתגיירים מבוגריהם - יהיה קשה להצדיק את החילוק הזה ולמנוע מהם חיים יהודיים מלאים.
במקרה כזה, ייתכן שבג"ץ יורה למדינה להכיר בנישואי המתגיירים במסלול מקביל לרבנות וחיצוני לה, כך שמצד אחד לא תימנע מהם הזכות להתחתן כדת משה וישראל, ומצד שני רבנים לא יחויבו לרושמם אם הדבר מנוגד לתפיסתם ההלכתית. בדומה לכך קבע בעבר בית המשפט שרב מקומי הדוגל ב"שמיטה לחומרה" אומנם אינו מחויב לחתום על תעודות כשרות הנשענות על היתר המכירה, אבל בית עסק שבתחום אחריותו המעוניין בכך יוכל לקבל שירותי השגחה מרב אחר, למרות השיטה האזורית הנהוגה וחוק איסור ההונאה בכשרות האוסר זאת במקרים רגילים. גם מצוקתם של בוגרי בתי הדין הממלכתיים שלא הוכרו כיהודים על ידי רשמי נישואין של הרבנות נפתרה כך: בג"ץ לא כפה על הרבנים עובדי המדינה ליישר קו עם המדיניות ההלכתית של הרבנות הראשית, אך מצא את הדרך לחרוג מהכללים המקובלים וליצור מסלול רישום חלופי עבור המתגיירים.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות: [email protected]
***