אני רוצה למחות, בלב כואב על ההחלטה להדיח את מפקד אגוז לשעבר מצה"ל. אני רוצה למחות על חוסר הצדק, חוסר הפרופורציות וחוסר המידתיות שבה מתקבלות החלטות בצה"ל.
זר לא יבין את מסירות הנפש. זר לא יבין מה זה להיות משפחה קרבית בצה"ל. זו מסירות נפש שאין דומה לה. המפקדים מסכנים עצמם בגוף, חשופים, פגיעים. מנהיגים לוחמים בהשקעה אינסופית. ישנים מעט, עובדים קשה ימים ולילות וימים... בלי התחלה ובלי סוף. מתמודדים עם מתחים ועומסים בלתי אנושיים. מגדלים ילדים... מרחוק. נשואים מרחוק. נפגשים לפרקים.
נמצאים ולא נמצאים ברגעים משמעותיים של חיי המשפחה: בלידות, שמחות וברגעים קשים. המחיר האישי לאורך הדרך הוא כבד. מאד. אנחנו מוסרים את הנפש, מסכנים עצמנו פיזית ונפשית בשביל החברה כולה. ואז ברגע קטן, בתוך כל הטירוף של החיים הלא נורמאליים האלה, ברגע של טעות אנוש הכל מתהפך. האמת היא לא אירוע בודד אלא אותו מכלול חיים שבהם משפחה בוחרת לתת את היקר לה למען החברה כולה.
מי דואג לנו, האנשים ששומרים עליכם? איפה התמיכה של צה"ל במפקדים שלו? למה לכל עיתונאי מותר לכתוב מה שבא לו ולהכפיש שם של מפקד בצה"ל ואף אחד לא מונע את זה? איפה התמיכה הציבורית בנו המפקדים? איפה ההבנה שאנחנו בני אדם? שאי אפשר להתמודד עם כאלה מתחים, זה לא אנושי שלא יהיו תקלות. ובמרחב התקלות - מי דואג לנפש של המפקדים בצה"ל? מי מבין שבעידן הנוכחי זה לא נורמאלי הציפיות מאיתנו? להיות גם (מפקדים, לוחמים, מובילים, חותרים למגע) וגם (אנשי משפחה) וגם (פוליטיקאים) וגם (יחצנים) וגם...
אני חשה שהפכנו ל'שעיר לעזאזל' של החברה הישראלית. את כל הצדקנות מפילים עלינו. אנחנו צריכים לייצג עבור כולם מהו טוהר המידות וחוסן נפשי. גיבורי על שלא טועים יש בסרטים, לא בחיים האמתיים. אנחנו בסה"כ בני אדם שנלחמים יום יום כדי להישאר שפויים בתוך התפקיד הלא נורמאלי שקיבלנו על עצמנו.
על צה"ל לקחת אחריות על האנשים ששלח לשדה הקרב, לטפח ולהצמיח אותם. לסייע להם ללמוד מטעויות ולא רק להטיל אשמה ולדרוש אחריות. על החברה להכיר תודה ולנהוג בזהירות וברגישות במפקדיה. לא לאפשר פגיעה בשמם הטוב של טובי בניה. ההשפעה של התקשורת על מקבלי ההחלטות היא בלתי נסבלת.
ארץ אוכלת יושביה.