מקובלנו מרבינו הרמב"ם, שישנם ארבעה שלבים לתשובה.
הכרת החטא - על החוטא להכיר בכך שחטא, ולא להשיל מעליו את האחריות למעשיו ולזרקם על אדם אחר. דוגמא לדבר, תגובת דוד מלכנו לדברי נתן אשר הוכיחו על דבר בת שבע. דוד עונה מיד- 'חטאתי לד'', ועל כן מתכפר לו לאלתר- 'גם ד' העביר חטאתך'. לא כן נהג שאול מלכנו בחיר ד', אשר העביר את אחריות חטאו על כתפי העם- 'אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר'. ועל כן לא כופר לו עוון החמלה על העמלקי, על אף צידקותו העליונה.
חרטה - על החוטא להתחרט על כך שעבר עבירה זו. החרטה נשענת על ההכרה בחשיבות עבודת ד', ועל ההכרה בפחיתות החטא. חרטה היא יסוד התשובה, שהרי מה ד' דורש מעימנו, כי אם ליראה אותו. והיראה, נעוצה בהכרת האדם את אלקיו. חלק זה, כקודמו, כלל רבינו הרמב"ם במצוות הוידוי, שכן הוידוי הוא הוצאת החרטה המחשבתית בפועל המילים.
עזיבת החטא - על החוטא לחדול מעשיית חטאו. לכאורה, אם ישנה חרטה, אזי ודאי האדם יעזוב את חטאו מיד. אך המציאות מלמדת שלא כן הדבר. רבים מאיתנו מתחרטים על עבירה זו או אחרת, אך מתקשים מאד בעזיבת שגרת החטא השזורה בסדר יומנו. עזיבת החטא, אם כן, היא שלב המצריך עבודה מעשית, התנסות ועקשנות של קדושה בהיבט הראלי.
קבלה לעתיד - החוטא עומד בפני ד' יתברך, ואומר בפה מלא שהוא מקבל על עצמו שלא לשוב לחטאו לעולם. רבים שואלים כיצד ניתן לומר זאת, והלא אנו חשים לפעמים שיש סיכוי מאד גדול שנשוב על העבירה בעתיד הקרוב.
התשובה לכך כפולה. ראשית, יש לומר אמירה זו גם כתפילה ולא רק כהחלטה. ותפילה לד' שיסייע שלא נשוב לכסלנו, הרי היא תמיד עולה. ושנית, וכאן העיקר- ההכרעה שלא אשוב לחטאי, שייכת להווה. אני ניצב כעת מול ד', וכולי מלא בהחלטה הפנימית של עזיבת העבירה, וניתוק מהמשכה בחיי. האדם אינו מתבקש לנבא מה יעשה בעתיד. איננו נביאים עדיין. האדם מתבקש לומר ולהרגיש ולהחליט, שכעת, בהווה, הוא לא רוצה לשוב על עבירה זו לעולם. והכרעה זו, היא המעלה את העבר ומאירה את העתיד.
רובנו עוצרים בשלב זה, ויש החושבים שבזה תמה מצווה התשובה.
אולם בעיון בדברי הרמב"ם בהלכותיו, עולה חלק משמעותי שאותו יש לזכור היטב כחלק מתהליך התשובה-
הבושה.
וכדברי הרמב"ם - 'ניחמתי ובושתי במעשי'. ניחמתי- הצד הקוגניטיבי, החרטה ההכרתית דלעיל. ובושתי- זו התחושה הרגשית של הסלידה מהחטא. לא רק הכרה מבקש אלוקינו, אלא גם בושה. הבושה לא תמיד מתרחשת מאליה. יתכן אדם המכיר בעבירה, מתחרט עליה, אך לא חש סלידה רגשית ממנה. הוא אפאטי מבחינה רגשית. וכאן ישנו צורך בעבודת ד' שברגש, דהיינו בתפילה. על החוטא לעורר ערגה לד' ולטובו, וממילא יחוש יותר את הריחוק הרגשי מעולם הטומאה והעבירות.
ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל שמעתי, שהתשובה אינה תמה במעשה הוידוי, אלא רק מתחילה בו. התשובה מלווה את האדם כל חייו, ולא בכדי ביקש דוד 'חטאות נעורי ופשעי אל תזכור', והצהיר 'חטאתי נגדי תמיד', שכן מהלך התשובה מאיר את חיינו לכל אורכם, ואין סוף למרגליות שניתן להוציא ממנה בעזיבת החטא, גם אם הוא קדום, שכן תמיד יש מה להעמיק בו ובמניעיו, ולהתרומם על ידם לעתיד שלם יותר.
הרמב"ם מאיר זוית נוספת בעניין כפרת העוונות, והיא חשיבותו של בית המקדש כמקום הכפרה על האומה-
"שעיר המשתלח, לפי שהוא כפרה על כל ישראל, כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל....שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון, בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו, בין שלא הודע לו, הכל מתכפר בשעיר המשתלח. והוא שעשה תשובה. אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר, אף על פי שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות. ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות" (משנה תורה הלכות תשובה).
לפנינו פלא בדברי הרמב"ם - גם ללא חזרה בתשובה אישית, היתה יכולת בעבודת הכהן בשעיר המשתלח, לכפר על העבירות של האדם (חוץ מהחמורות). כיצד הדבר נעשה? כיצד יתכן שהכהן והשעיר מכפרים על אדם שיושב ביום הכיפורים בהרצליה בביתו, ולא עשה תשובה?
יכולת הכפרה של הכהן הגדול, מבוססת על טהרת כלל ישראל. כאשר הכהן מתוודה על השעיר, הוא מהווה שליח לנשמתם של אותם אנשים אשר התודעה שלהם טרם הכירה בחשיבות התשובה.
הכהן מחובר לאומה בכללה, ועל כן כל אדם שעודנו חלק מהאומה, מתעלה בעקבות העילוי הגדול של הכהן.
הדבר דומה למחלה המופיעה בידו של אדם. אם המחלה רגילה, המערכת החיסונית הכללית תוכל לפתור אותה מבלי התערבות ספציפית חיצונית באבר החולה. אולם אם המחלה קשה, עד כדי ניתוק של האבר ממערכת הדם, אזי לא תועיל המערכת החיסונית לבדה, ויהיה צורך בהתערבות חיצונית ספציפית להבראת האבר.
הכהן הגדול הוא המערכת החיסונית הכללית, והאבר הוא האדם הפרטי. אם חטא בחטא רגיל, המערכת החיסונית של הכהן והשעיר ביום הקדוש בשנה בעירוי רוח טהרה מלמעלה, דים על מנת לכפר על מעשיו. אך אם חטא בחטא המנתק עצמו מכלל ישראל, דהיינו חייבי כריתות ומיתות בית דין, כאן לא תועיל המערכת החיסונית של הכהן, ויש צורך בתשובה ספציפית של האדם הפרטי.
כיום שאין מקדש עדיין, התשובה נותרה, לכפר על עוונותינו. אנו למדים מעבודת הכהן הגדול, שגם כיום חלק נכבד מהתשובה צריך להתמקד בחיבור החזק לכללות האומה, ולצדיקיה, לשליחי הציבור שלה. ועל ידי כך, בתוספת תשובה פרטית, העוון מתכפר.
יהי רצון שנזכה לתשובה מאהבה, מיראה, משמחה, הכוללת את החלקים כולם של אישיותנו, שכל רגש ומעשה, וממילא לדביקות בבוראנו אשר עליו תשוקתנו.