בפתיחת השנה הראשונה ללימודיי בישיבת "מרכז הרב", התקיים ערב להורי תלמידי השנה הראשונה. עבור הוריי, שלא ידעו עד אז מהי ישיבה גבוהה, היתה התחלת לימודיי בישיבה היכרות ראשונית עם עולם שטרם הכירו עד אז. לפחות לא מקרוב.
הוריי התרשמו מאוד מהערב המושקע ומצוות הר"מים שחשף בפניהם את סדריה של הישיבה והשיב לשאלותיהם בסבלנות. אבל מי שהותיר עליהם את הרושם העמוק ביותר היה מי שגם עמד אז בראשות הישיבה, מו"ר הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל, או ר' אברום כפי שהיה נקרא בפי כל. מי שנשא על שכמו את עול הנהגת הישיבה וכיהן בעבר גם כרב ראשי.
בחביבות ובבת הצחוק השובבה האופיינית לו, בירך את אבא שלי, התעניין לשלומו ושאל אותו: "האם אתה רואה מלאכים?" קשה להסביר למי שלא הכיר את סוג ההומור, אבל שאלה כזאת יכולה היתה להישאל על ידי הרב שפירא זצ"ל, ומטרתה היתה שבירת הקרח ומניעת מתח ועצבנות שלפעמים הולכים שלובים יד ביד עם השתקעות בעולם רוחני. ואולי כדי שכל זה יקרה – השתדל הרב תמיד להעלות חיוך על שפתי מי שפגש בו.
וכך, רב ישיש בן למעלה מתשעים, מסתובב מחויך בין הורי תלמידיו. מראה להם פנים שוחקות ומעניק טעימה נעימה ומרוממת מעולמה של התורה הקדושה. עד היום אבא שלי מזכיר לי מדי פעם את המפגש המרגש הזה עם ראש הישיבה בערב ההוא. הענק נמוך הקומה. ערב בלתי נשכח.
אמת מה נהדר
תמונות שונות עולות בראשי כאשר אני מנסה להיזכר ברבנו הרב שפירא זצ"ל, שבחג הראשון של סוכות השנה, נציין חמש עשרה שנים להסתלקותו. בעיני רוחי אני עומד לפניו, לפני תקיעת השופר בראש השנה; הרב עטוף בקיטל הלבן, טליתו שמוטה על קדמת ראשו, פניו כלפידי אש, קולו מתנגן ממעמקים ומלווה בבכי ודמעות מפלחיי לב. לא הרבה הבנתי מהשיחות הללו, אבל שתי המילים שכן הבנתי נחקקו עמוק בזכרוני: 'חרדת הדין'. לא חרדה על החיים הפרטיים שלי, על מה יהיה איתי, אלא רצון עמוק להתאים את עצמי לרצון ה'. יראה וחרדה מפני החמצת החיים.
החרדה הזאת חוזרת בזיכרונות רבים שלי מרבנו הרב שפירא זצ"ל. עמידתו מולנו בשיעור הכללי, לאחר יממת הכנה אינטנסיבית, כשבתחושה האישית שלי ממש ראיתי לפני מעין מעמד הר סיני. ריקודי ההקפות בשמחת תורה שכל כולם היו ספוגים ביראה ובשמחה גם יחד. "יהא רעוא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא..."; יהי רצון מלפניך שתפתח ליבנו בתורתך. וכך גם בהקפות השניות בבית הרב, הצפוף לרווחה. לא רק חכמה אלא בראש ובראשונה יראה. הלוואי ויכולתי להסביר את התחושה הזאת. 'אשרי עין ראתה כל אלה'. 'אמת מה נהדר היה כהן גדול'.
מתוך הרשמים והזיכרונות שצפים ועולים בראשי בזה אחר זה, אבקש לגעת בקצרה במצוות 'הקהל', שהתקיימה בתחילת חג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה. את המצווה הזאת, שאנו מקווים לשוב ולקיים במלואה בקרוב, האיר רבנו הרב שפירא זצ"ל באורו המיוחד שמעניק לכל מה שתיארתי עד כאן משמעות מיוחדת.
לראות את העומק
מהי תכליתה של מצווה הקהל? מה משמעות מעמד בו זקנים ותלמידי חכמים מופלגים עומדים לצד עוללים ויונקים חסרי כל הבנה וכולם צריכים להקשיב לפרשיות התורה הנאמרות מפי המלך? בפרשת וילך שקראנו לא מזמן, אומר משה רבנו ליהושע ממשיכו (לא, יב): "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
וכך כתב רבנו הרב שפירא זצ"ל על משמעות המצווה: "כי מצוות הקהל היא כענין שהיה בנתינת התורה במעמד הר סיני, וכמה שכתב הרמב"ם בהלכות חגיגה: "וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ מְכַוֵּן לִבּוֹ לִקְרִיאָה זוֹ שֶׁלֹּא קְבָעָהּ הַכָּתוּב אֶלָּא לְחַזֵּק דַּת הָאֱמֶת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עַתָּה נִצְטַוָּה בָּהּ וּמִפִּי הַגְּבוּרָה שׁוֹמְעָהּ. שֶׁהַמֶּלֶךְ שָׁלִיחַ הוּא לְהַשְׁמִיעַ דִּבְרֵי הָאֵל".
"ונראה שיש בהקהל ענין של כבוד התורה כמו במעמד הר סיני... ונראה שמאחר שיש בהקהל עניין של כבוד התורה כבשעת נתינתה, המצווה להביא את הטף קטנים אינה כאן רק מצווה של חינוך, אלא היא גם מצד שישתתפו במצוה של כבוד התורה כעין שהיה במעמד הר סיני, ולכן גם את הטף חייבים להביא להקהל..."
לדברי רבנו הרב שפירא זצ"ל, מגמת מצוות הקהל בעיקרה, איננה העברת ידע ואינפורמציה אלא הטמעת התשתית הנפשית שעל בסיסה הידע התורני יוכל לחול. תשתית שכולה יראת שמים וכבוד התורה. תשתית שגם תינוק בן יומו וגם תלמידי חכמים וותיקים זקוקים לה.
בכל מפגש עם רבנו הרב שפירא זצ"ל יכולנו לחוש את אותה יראת רוממות וכבוד התורה. בכל מפגש היה משהו ממעמד הר סיני. ואולי זהו העומק שמסתתר מאחורי השאלה ההומוריסטית האם אנו רואים מלאכים; האם גם אנחנו מצליחים לראות את העומק האינסופי שבחיים? את העומק האינסופי שבתורה?
מלאך אחד לפחות זכינו לראות.