לפני כמה ימים שלחתי בקבוצת רבנים קישור לכתבה שהתפרסמה לאחרונה באחד מאתרי החדשות על המצב החמור של יהודי ארצות הברית.
הם מתויגים כיום על ידי גופי השמאל והפרוגרס כשייכים למחנה של "הפריבילגים הלבנים" – מעמד המדכאים, שצריך לרדוף ולרסק אותו. בתגובה כתב לי אחד הרבנים – זה לא באמת מעניין אותי כאן בארץ, שיסתדרו...
חז"ל בתלמוד (סוכה כז, ב) אמרו ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". נכון, ההקשר שבו נאמרו הדברים הוא כדי להמחיש את ההלכה שאדם אינו חייב לבנות לעצמו סוכה, ויכול הוא לקיים את המצווה בישיבה בסוכתו של חברו, אבל הדרך שבה בחרו חז"ל להמחיש הלכה זו מלמד אותנו את עומק הרעיון שגלום במצווה זו – כולם יושבים בה ביחד, "סוכת שלום", דווקא לסוכה הדביקו חז"ל את השלום שמשמעו – כולם ביחד.
אבל כדי שנוכל לשבת בה ביחד, אנחנו צריכים קודם לחוש שאנחנו אחים ועם אחד. איך נוכל לשבת יחדיו, אם אנחנו בכלל לא מרגישים קשורים זה לזה? ומי הם בכלל אותם "אנחנו"? מי נכנס להגדרה של ה"אחים" - "כל ישראל", שצריכים לשבת ביחד?
חג הסוכות נקרא גם "חג האסיף", ובספר הזוהר הקדוש (ח"א השמטות רסא, א) אנו מוצאים דבר מעניין מאוד, שהיום שבו יגיע המשיח יקרא גם הוא "חג האסיף" – מדוע? משום שהוא יאסוף ויכנס את עם ישראל מארבע קצוות הארץ – מכל הגלויות. אכן, אחינו, "כל ישראל", כולל גם את אלו היושבים בחו"ל, גם הם צריכים להיות כאן איתנו, לשבת איתנו באותה סוכה, וכשהם יגיעו לכאן, בין אם זה יהיה יחד עם המשיח ובין אם הם יגיעו עוד קודם, שמחת חג האסיף – חג הסוכות – תהיה שלמה.
שני צדדים למטבע זו של הסוכה וחג האסיף – אנו צריכים לפתוח את הלב לאחים שמעבר לים, דהיינו לחוש את מה שהם עוברים, להצטער בצערם ולשמוח בשמחתם, לכבדם ולהעריכם, ובעיקר – להתבונן בהם בגובה העיניים, ולא, חלילה, מלמעלה למטה. רק כך באמת נוכל לשדר להם את האהבה והאחווה שיביאו את הצד השני של המטבע – קיבוץ הגלויות. הצד השני של המטבע הוא בהיותו של חג האסיף מושלם, בהיות כל ישראל על אדמתם! זו האדמה של עם ישראל, ואין בלתה, לא אמריקה ולא אירופה, לא אפריקה ולא אוסטרליה, וגם לא רובה של אסיה... יהודי העולם מוזמנים לבוא הביתה – לבית שלהם שמחכה להם.
ישנה תפיסה שמתפשטת בעולם היהודי, ורווחת כיום גם במסדרונות הממשל בישראל שמכונה "עמיות יהודית", ומשמעותה: לעם היהודי שייך כל מי שיש לו שורש ורקע ואולי אף די לו בתחושה, ולעם הזה יש גם ארץ ומדינה, אבל הם אינם מגדירים כלל את העם היהודי, אלא מהווים את אחד מכלל נכסיו, שכל אחד זכאי לבחור לו לאחוז בנכס זו, או להתעלם ממנו.
חג האסיף מלמד אותנו שהגדרת היהדות כעם כוללת באותו משפט גם את הארץ. ארץ ישראל היא מרכיב מרכזי בהגדרת מהותו של העם היהודי, וכפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל בתחילת ספר ה"אורות" (ארץ ישראל אות א) – "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה." ואף אם הצלחנו לחיות תקופה ארוכה מחוצה לה, הרי אלו היו חיים של נכות, וזו באמת מילה עדינה, משום שהגאון רבנו אליהו מוילנה – הגר"א (שיום פטירתו הוא בחג הסוכות), הגדיר זאת באופן הרבה יותר בוטה – חיים של בית קברות! אם הגלות נראית לנו כתוססת ופוריה, נתאר לעצמינו מה היה יכול להיות אילו היינו כל אותם אלפים שנות כאן בארץ...
כשיגיע המשיח, כבר לא תהיה ברירה, כל מי שנאחז בקרנות מזבח הגלות יחפש כל דרך לעלות לארץ, המשיח קורא וכולם באים; אבל היכן נשכן שמונה מיליון יהודים בארץ שבה התחלות הבניה בשנה הן כמה עשרות אלפי יחידות דיור בלבד? כנראה שלא תהיה ברירה וכולם ידורו בינתיים בסוכות... אכן חג האסיף יהיה החג הזה, חג בואו של המשיח.
ובכן, אחים יקרים, לא כדאי להקדים ולרכוש דירה ולעלות לארץ כבר עכשיו? השמחה שלנו ושלכם תהיה כפולה, אתם תשובו הביתה, וגם יהיה לכם בית, ואז נוכל לבנות יחדיו את הסוכה הגדולה בעולם, סוכת השלום של עם ישראל, ובה כל ישראל לא רק שיהיו ראויים לשבת יחדיו – הם גם ישבו בה יחדיו.