למה הימין מתנגד לפסילת בל"ד?

האינטרסנטיות מעוורת את עיניהם של מנהיגי המחנה הלאומי ומונעת מהם לראות את התמונה המלאה שממנה עולה בבירור כי פסילת בל"ד היא הכרח ערכי ופוליטי.

אחרי ארבע מערכות בחירות כמעט רצופות נדמה שכבר התרגלנו לכל האבסורדים שמייצרת הפוליטיקה הישראלית. אבל מה שקורה כעת מתעלה על כל מה שכבר ראינו.

בעוד הימין קורא פרקי תהילים להצלחת מפלגת בל"ד בערעור שהגישה לבג"ץ על החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול אותה מהתמודדות, השמאל מחזיק אצבעות לפסילתה דווקא.

ואיך התחולל הנס הזה? בל"ד, שכידוע החליטה להפרד מהרשימה המשותפת ולהתמודד לבד, מדשדשת הרחק מתחת לאחוז החסימה; בסקר מעריב ופאנלס פוליטיקס שפורסם ביום שישי האחרון זכתה המפלגה ל-1.2% מקולות הבוחרים בלבד.

אם היא תגיע לקו הסיום של המרוץ, סביר מאוד להניח שתוצאות האמת יבהירו שקולות מצביעיה נגרסו בפח האשפה הקטלני של אחוז החסימה.

גוש נתניהו כמובן מעוניין בתרחיש שכזה: בבחירות שבהן ערכו של מנדט לכאן או לכאן לא יסולא בפז, בזבוז קולות סיטונאי של מצביעי השמאל הרדיקלי ביותר הוא אינטרס מובהק של הימין. מאותה הסיבה בדיוק, רק בכיוון ההפוך, מחנה המתנגדים לנתניהו מייחל לפסילתה של המפלגה חסרת האחריות, ומקווה שקולות מצביעיה ילכו תחת זאת לשתי המפלגות הערביות האחרות: הרשימה הערבית חד"ש-תע"ל שלדעת לפיד עשויה לתמוך בממשלתו מבחוץ, תרחיש שאמש בריאיון לערוץ 12 מספר 2 ברשימתו התחמקה מלהכחיש, או לרע"מ שיושב ראש רשימתה כבר הצהיר על רצונו להיכנס לממשלה ממש.

וכך נוצר עולם הפוך: רבים בימין מקווים שבל"ד תצלח את משוכת בג"ץ ותתמודד בבחירות, ואילו השמאל רוצה בעומק ליבו באישרור פסילתה. הפארסה שראינו לפני כשבועיים בהצבעה של ועדת הבחירות המרכזית על פסילת בל"ד שממנה נעדרו חברי הכנסת איתמר בן גביר מחד ונציגי ראש הממשלה יאיר לפיד מאידך, היא תוצאה ישירה של חשבון פוליטי פשוט.

צר לי לקלקל את החגיגה, אבל אמונה בערכים לא נמדדת כשזה נוח פוליטית בטווח הקצר. הימין צריך להתעלות מעל הפיתוי הגדול של הרווח הנקודתי, ולתמוך בפסילת בל"ד. מדוע? מכמה סיבות:

ראשית, לטווח הארוך פסילת בל"ד דווקא תגדיל את הסיכויים של הימין להרכיב ממשלה.

עקרונות מפלגת בל"ד, המופיעים בגלוי שחור על גבי לבן באתר האינטרנט שלה מצביעים על כך שהיא דוגלת ב"הפיכת ישראל למדינה דמוקרטית, מדינת אזרחיה הערבים והיהודים כאחד... וביטולם של המבנים הגזעניים, החוקים והמנהגים שמנציחים את ציונותה של ישראל" (סעיף 3). לא זו בלבד, אלא שבסעיף 10 בל"ד מעוניינת להעניק לערבים שברחו במלחמת העצמאות זכות שיבה מלאה, כמובן לצד מדינה "פלסטינית" בקווי 1967 שירושלים בירתה.

בל"ד הייתה גם החממה שהצמיחה סייעני טרור כמו מייסדה וחבר הכנסת מטעמה עזמי בשארה שברח מישראל לאחר שנחשד במסירת מידע אסטרטגי לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, או חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס שהבריח פלאפונים וחפצים אחרים לאסירים בטחוניים כלואים תוך שהוא מנצל את חסינותו הפרלמנטרית.

כל הראיות הללו, נוסף על השתתפות פעילי המפלגה במשטים לעזה, עשרות ביקורים באגפי ארגוני הטרור בבתי הסוהר, והענקת אותות הוקרה למחבלים – מצביעים על מיקומה של בל"ד הרחק מעבר לקצה השמאלי של הקשת הפוליטית.

ממש כמו במפלגות הקיצוניות מהצד האחר של המפה, מצביעי בל"ד רבים הם אנשים שלא יצביעו בשום פנים ואופן למפלגה מתונה יותר. אצלנו קוראים לזה "טהרנים". בהנחה שבל"ד תורשה לרוץ גם בבחירות הללו ואכן תבזבז קולות, אפילו אם תכהן כעת ממשלת ימין יציבה במשך 4 שנים – כעבור אותה תקופת חסד נקבל אותה שוב בבחירות הבאות בפלטפורמה פוליטית חזקה בסגנון הרשימה המשותפת, והכל יחזור להיות כשהיה.

לעומת זאת, פסילה של בל"ד תשאיר את רוב מצביעיה בבית גם בבחירות הבאות, ואלו שאחריהן וכן הלאה עד שתקום מפלגה קיצונית מספיק עבורם, שגם היא תהיה בסכנת פסילה עקב התקדים שיוצר עם פסילת בל"ד.

נוסף על הטיעון הפוליטי, חשוב להדגיש שגם מבחינה מהותית פסילתה של בל"ד היא הכרח מוסרי. מתן רשות למפלגה הדוגלת באופן מוצהר בביטול מוחלט של הבסיס היסודי ביותר שעליו הוקמה מדינת ישראל להתמודד בבחירות לבית המחוקקים שלה הוא עיוות ערכי חמור. זה אך הגיוני שחברה תציב מגבלות אידיאולוגיות בפני קבוצות המבקשות כרטיס כניסה לאחד ממוסדותיה הייצוגיים הבולטים ביותר, המייצגות את הקו האדום המוסרי שלה. אין זה מתקבל על הדעת שארגון הכופר בכל הערכים שהמדינה הושתתה עליהם יזכה באחד התפקידים הרמים והמכובדים ביותר שהיא יכולה להציע.

בישראל ההיגיון הבסיסי הזה קיבל ביטוי מפורש בחוק יסוד: הכנסת, בסעיף 7א' המפורסם, שבו נקבעו שלושה קריטריונים לפסילת מפלגה או אדם מהתמודדות, שאחד מהם הוא "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", ואחר הוא "תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". ישראל רחוקה מלהיות המדינה היחידה שבה רשימות המחזיקות בתפיסות עולם מסוימות אינן רשאיות להציג את עצמן לבחירה: באוסטריה למשל קיים חוק מיוחד האוסר על המפלגה הנאצית להתמודד לפרלמנט, ובספרד ההתמודדות אסורה על מפלגה הפועלת לפגיעה בשיטה הדמוקרטית.

לפי הצהרותיה המפורשות של מפלגת בל"ד ומעשיה בפועל, כגון הגשת 'הצעת חוק- יסוד: מדינת כל אזרחיה' ב-2018 ושלל התמיכות בטרור שהפיקו חברים בה, היא מתנגדת לעצם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, ולכן אין שום הצדקה לכך שתזכה בכבוד של כהונה בבית המחוקקים שלה.

שלישית, לחברי כנסת ישנו כוח מעשי לא מבוטל, והם יכולים לגרום נזק. לעיתים לא רחוקות מדי הכרעות בהצבעות בכנסת נופלות על חודם של ארבעה-חמישה קולות, ולמתן אפשרות למפלגה בעלת תפיסות אנטי-ציוניות כמו בל"ד להשתתף בהן עלולה להיות גם השפעה בפועל על דמותה של מדינת ישראל. זה אך מתבקש למנוע את התענוג הזה ממנה.

ולבסוף, אם בג"ץ יותיר על כנה את פסילת בל"ד הוא יקבע תקדים חשוב מאוד, שיהיה עשוי לאפשר בעתיד את פסילת שאר המפלגות שחלק ניכר מחבריהן תומכים בטרור ואף מסייעים לו; אחרי הכל, למרבה הצער חברי כנסת המבקרים מחבלים עם דם על הידיים יש לא רק בבל"ד. בהתחשב ברוח השלטת כיום בבית המשפט העליון איני תולה בכך את תקוותיי, אבל ייתכן מאוד שלעצם הצבת רף הפסילה יהיה אפקט מצנן חשוב על מפלגות הנוטות לפעול נגד מדינת ישראל מתוך הכנסת – הן יגבילו את עצמן ממעשים דרמטיים וממילא יהיו מסוכנות פחות.

בהקשר זה חשוב לומר שלביטול החלטת ועדת הבחירות המרכזית בידי בג"ץ תהיה השפעה הפוכה ושלילית ביותר. בקיצור נמרץ, הנושא שעומד כרגע על הפרק הוא הגדרת העשייה הפרלמנטרית של מפלגת בל"ד כ"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית", ולתיוגה כפעילות לגיטימית יהיו השלכות לא רק אצלה, אלא גם אצל מפלגות אחרות שיראו בהכשר המשפטי הזמנה פתוחה לפעילות אינטנסיבית לקידום אג'נדות אנטי-ציוניות מתוך בית הנבחרים הישראלי.

לסיכום, פסילת בל"ד היא המעשה הנכון הן מבחינה תועלתנית, הן מהזווית ערכית והן ברמה המשפטית – וראוי שכל מי שרואה עצמו כאיש ימין יתעלה מעל הרווח הפוליטי קצר הטווח, ויתמוך בה.

אביחי יורב הוא מראשי תנועת ייעוד