רוב השיתופים שלי בתקשורת וברשת החברתית הם לגמרי ממוקדי מטרה: שיתוף האור של רחל ושיתוף המוזיקה והשירים שלי. מעת לעת אני חווה דעתי גם על נושאים אחרים שבוערים בי.
ועכשיו חג סוכות - "ושמחת בחגך", ואיך בא לי לכתוב משהו כזה שמח ומאיר. למצוא נקודות חיזוק, משהו כזה ורוד ונעים. אבל זה קשה. קשה כשהמצב הוא שכל יציאה מהבית היא מציאות של מלחמה.
כשהופעתי בהרצליה לפני כשבועיים, שאלה אותי אחת הנשים איך המצב באזור שלנו. עניתי לה שבאמת בחודשים האחרונים המציאות בכבישים לא פשוטה - הרבה זריקות אבנים, ואפילו בקבוקי תבערה וירי. ולכן אני מעדיפה לקחת את הרכב המשפחתי אפילו שיש בו קצת בעיות, אבל הוא ממוגן אבנים, ולא את הרכב שבעלי שכר לצרכי עבודה שהוא תקין והרבה יותר נח - אבל אינו ממוגן אבנים. כי אם יש לי אפשרות לבחור להיות יותר מוגנת אז למה לא...
אותה אשה יקרה ענתה לי שלא שומעים על זה. אמרתי לה שברור שלא. את מי זה מעניין? את התקשורת הכללית? איך היא תשמע על זה?
אז תעצרו רגע, אתם שומעים? אתן שומעות? כי רק רציתי ליידע ולעדכן שעדיין מי שאחראי על בטחון היהודים לא רוצה לנצח. עדיין לא ממש אכפת לו מדם של יהודים ועוד 'מתנחלים' שה' ירחם.
אז איזו אבן מתעופפת ומרסקת פנים של אשה יחד עם משפחה שלמה, אז מה קרה? למי זה מפריע בדיוק?
אין יום שעובר בלי פיגועים. אין יום שעובר בלי פקקי ענק בגלל תאונות שנגרמות בעקבות נהיגה פרועה של אויבינו.
אני גרה בקדומים וכבר למעלה מ10 שנים בכל(!) סוף שבוע יש הפגנה בכפר קדום, עם צמיגים בוערים ועשן שחור סמיך וגז מדמיע בתגובה על ידי חיילינו.
תגידו לי אתם - זה נראה לכם נורמלי? לפעמים אני רוצה לצאת למתקנים או לטיול עם רחל, ילדה נכה, ואני לא יכולה. ולפעמים אני כבר במתקנים ופתאום הרוח נושבת לכיווננו ומביאה אלינו את הגז המדמיע וכל הילדים מתחילים לדמוע ולהתעטש, בוכים לאמא שלהם ששורף להם בעיניים ובגרון.
יותר מ-10 שנים. לא נתפס. יש לנו כוחות ביטחון שיודעים לתת ביטחון. יש לנו חיילים מדהימים שרק רוצים להילחם והידיים שלהם כבולות.
יש לנו ראשי ממשלה ורמטכ"לים שחיי האזרחים היהודים שהם אחראים עליהם - לא חשובים להם מספיק. יש לנו תקשורת עוינת שלא מביאה לכם את הידיעות בצורה נכונה ואמיתית ובכך נותנת דלק להמשך המצב הזה.
אז אתם שומעים? אתן שומעות? זו המציאות. ראוי ורצוי שתכירו. יש כאלה שחושבים שהדם שלנו שווה פחות.
ואולי בפן במעשי, התקופה שאנו נמצאים בה - תקופת החגים - מזכירה לנו במה עוד עלינו להתחזק.
זו תקופה מלאה במצוות - שופר, ארבעת המינים, סוכה... "וקדשתנו במצוותיך". אנחנו צריכים להתחזק בקדושה. במצוות. בצניעות. כל אחד ואחת יודעים על עצמם במה הם צריכים להתחזק.
לא לשכוח שבסופו של דבר "הקב"ה יצילנו מידם". ואם אנחנו רוצים שזה יקרה כמה שיותר מהר - אנחנו צריכים למלא את החלק שלנו, אותו אנו קוראים כל יום בפרשיית 'והיה אם שמוע' - "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם...
וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם...וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".
אז אנחנו נמשיך לדרוש מהמנהיגים שלנו שיעשו הכל!! בשביל שהאויבים לא ירימו ראש, אבל גם נמשיך לזכור שבסופו של דבר - יש מלך לעולם והוא מחכה לנו כדי שניגאל.