א. מבצע תפילין עם נשים...
בסעודת ליל שבת קודש, הנערכת מדי שבוע באולם האירועים ב"מארינה רושצ'ה", רגילים למראות ולאורחים שונים ומגוונים, ויחד הם גורמים לאווירה המיוחדת לסעודות אלו, אליה רבים מחכים כל השבוע. אך למה שקרה בשבוע שחלף, לא ציפה איש.
האורחת שנכנסה מספר דקות לאחר שהסעודה החלה, הייתה מוכרת לכל המסובים, חוץ מאשר לאחד. היא עצמה לא הכירה אף אחד מהיושבים, אבל כן הכירה אדם אחד, את אותו אחד שהוא לא מכיר אותה...
הכל החל לפני כשבועיים. מנהל הקהילה היהודית במוסקבה הרב מרדכי ויסברג חוזר מניו-יורק, לאחר "שבת סליחות אצל הרבי" עם קבוצת אורחים ממוסקבה, כמו כל שנה בערב ראש השנה. בטיסת ביניים בטורקיה הגיע זמן שחרית, והוא נעמד להתפלל עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, מתפלל בניחותא כאילו הוא בבית הכנסת. בצד יושבת גברת מכובדת, אשת תקשורת מוכרת מאוד ברוסיה, שלראשונה בחייה רואה את המחזה. היא בודקת בגוגל: 'קופסאות שחורות על הראש ועל היד'... ומתחילה לשקוע בקריאה על מצוות תפילין, טלית, ציצית, תפילה ועוד.
כשהיא עולה למטוס היא רואה שוב את הרב ויסברג, יושב ולומד ועסוק בעשייה הציבורית שלו למען יהודי מוסקבה.
"כל הטיסה לא הפסקתי לחשוב על היהדות שלי. נזכרתי בסבתא היהודייה שלי, אמה של אמי, ומאז הדבר לא נתן לי מנוח, פניתי לחברה יהודייה וזאת סיפרה לי שיש כאן סעודת שבת. הגעתי לכאן, ואת מי אני רואה פה? את האיש עם הקופסאות השחורות שפגשתי בטורקיה"... כך היא שיתפה בהתרגשות את הרב ויסברג ואת כלל המשתתפים, להם סיפרה שזו השבת הראשונה שלה, אבל בהחלט לא האחרונה.
ב. דור דור ודורשיו
ערב סוכות בלובי של בית הכנסת המרכזי. המולה מוכרת של מכירת ארבעת המינים לקראת החג, ובין לבין מסתובב לו השמש ר' גרישא כדי לבחור סט של ארבעת המינים, ולא רק לעצמו.
מזה שנים, שמטעם בית הכנסת אני רוכש מספר סטים של ארבעה מינים למתפללים מבוגרים שאין בכוחם או באפשרותם לרכוש זאת בעצמם, וכך יוצא שבתפילה הם לא מרגישים שונים מכולם, וגם להם יש את הסט לתפילת הלל והושענות.
"כמה לקנות השנה?" שואל אותי גרישא המסור, ובחישוב מהיר שאנו עושים, הגענו למסקנה, כי שלושה סטים יספיקו לנו. הראשון לגרישא עצמו, השני ליוס'ל, טיפוס מעניין בפני עצמו, היושב לו שעות על גבי שעות על מקומו בבית הכנסת עם שני שקים צמודים, שלפעמים אני בטוח שהוא מסתיר שם כתבים של קבלה, ואולי עוד נגלה יום אחד שהוא אחד מהצדיקים הנסתרים; והשלישי לקשיש נוסף, אברהם שמו, שמגיע למניין הראשון, וגם בימי הקורונה כמעט ולא הפסיק לבוא.
ולבי נצבט. אני זוכר כיצד היינו קונים בעבר 20 סטים של ארבעת המינים, וקולט כיצד משנה לשנה הכמות יורדת, המבוגרים נפטרו וכמעט נשכחו.
נזכרתי איך עוד ישבו קשישים בסוכה ושרו בערגה על "אַ סוכה'לע אַ קליינע, מיט ברעטעלעך געמיינע, האב איך מיר א סוכה'לע געמאכט, באדעקט דעם דאך, מיט אַ ביסעלע סכך, זיץ איך מיר אין סוכה'לע ביינאכט"...
ואין לנו אלא להתחזק במילים המסיימים את השיר הנפלא הזה, שליווה וחיזק את יהודי רוסיה בכל השנים הקשות: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דויד הנופלת"!
ג. כי לא מחשבותי מחשבותיכם
בעקבות אירוע הלב שהרבי עבר בשמחת תורה בשנת תשל"ח, החליטו הגבאים בבית הכנסת של הרבי לערוך מספר שינויים ב770 בשנה שלאחר מכן, מתוך הבנה שמצב הדוחק של האלפים, גרמו לחוסר אוויר במקום, מה שכנראה השפיע על בריאותו של הרבי. בין השאר הוחלט להקים מעין 'פרוזדור' משני טורים של שולחנות עץ צמודים, כדי שהרבי יוכל לעבור ממקום תפילתו במזרח עד לבימת הספר תורה באמצע בית הכנסת, בלי להידחק בין המתפללים.
בוקר של שמיני עצרת תשל"ט, הרבי נקרא לעלות לתורה, וכשסיים ירד מהבמה; אך במקום לפנות בחזרה אל השביל ממנו הגיע, הוא פנה לימינו - אל השביל מסביב לבמה שהוכן עבור ההקפות, ורק אחר-כך סב על עקבותיו ופסע חזרה למקומו מאותה דרך שהגיע בהלוך.
"עמדתי צמוד לאחד השולחנות שהרכיבו את המסדרון המיוחד לרבי, לימיני עמדו זוג תלמידים שהגיעו מצרפת, והם התעניינו אצלי מה קרה בדיוק עם הרבי. עניתי להם: "הרבי חשב שיש דרך פתוחה מסביב ורצה ללכת משם". לשמאלי עמד לא פחות ולא יותר, אלא החסיד המפורסם רבי מענדל פוטרפאס, וכשהוא שמע מה שעניתי לבחורים, היה מזועזע לגמרי והגיב לי בקצרה אך בחריפות: "דער רבי האנט געמעיינט?!" (הרבי 'חשב'?!)...
כשקצת נרגעתי אחר-כך והתבוננתי שוב, הבנתי כי הרבי ידע גם ידע שהשביל סגור בצד השני, אך רצה לרמז בצורה מכובדת לגבאים, שהיו צריכים לפתוח עוד יציאה לשביל מהצד השני של בימת קריאת התורה, כפי שההלכה קובעת, שהדרך לעלות לתורה צריכה להיות הכי קצרה, ואת הדרך חזור, צריכים להאריך בכדי להראות על חביבות התורה הקדושה".
כשהרב הראשי הרב לאזאר שליט"א סיפר את הסיפור האישי, בהתוועדות שהייתה בשבת שחלפה, ניכרו דבריו של ר' מענדל על הרב, שהמשיך והרחיב שאצל הרבי הכל מחושב לפרטי פרטים, מחשבה שלנו החסידים היא לא מחשבתו של רבי, גבוה מעל גבוה, ולנו כחסידים יש רק ללמוד ולנסות להתבונן בדרכיו, מעשיו ודיבוריו. וכשזוכים, גם מבינים.
ולתמונת השבוע שלי: גנרל הסכך
לקראת חג הסוכות לפני כ-15 שנה, הוחלט על רעיון שיקל על בניית הסוכה הגדולה בחצר בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", ובהתארגנות מראש נרכשו בארץ ישראל "קיינעס" - קני סוף שמחוברים יחד בחבל ה'גווה', שאינו מקבל טומאה והוא כשר למהדרין לכל השיטות. בתוך דקות ספורות פורסים את הקנים על גבי קורות השוכבים מצד לצד, והנה לנו סוכה כשרה ויפה.
אבל את האכזבה שאחזה אצל רבים מהאורחים בסוכה, אי אפשר לתאר!
וכמו שאי אפשר להם ליהודי רוסיה לעבור את חנוכה בלי סופגניות, את פורים בלי אוזני המן וכמובן את חג הפסח בלי מצות, כך בלתי נתפסת אצלם האפשרות של סוכה בלי סכך ירוק, אורגינל וריחני; גם אם הוא יקר יותר, קשה להשגה ומי מדבר על העלים הנושרים היישר אל צלחת האוכל בכל מזג אוויר של גשם ורוח...
לא הייתה אפוא הברירה, וחזרנו אל הסכך.
על "גנרל הבשר הכשר של רוסיה" הקדשתי פרק שלם בספרי "תמונה ללא מסגרת". אך מתברר כי אותו מר ניסן באייר היקר והנכבד, הוא גם 'גנרל הסכך' של מוסקבה.
כל השנה הוא דואג לבשר כשר, אך לפני סוכות, מזה שנים רבות, הוא גם דואג לסכך, ובאמצעות קשר טוב ואישי עם ידידים טובים, הוא משיג ענפים ירוקים וטריים המכסים את הסוכות כאן, בבית הכנסת בלשוי ברוניא, מרכז החסד היהודי ועוד.
במוצאי שבת הקודם, ירדנו יחד אל הסוכה הגדולה, וכנער צעיר הוא טיפס על הפיגומים הגבוהים כדי לזכות גם במצוות סיכוך הסוכה. עוד מעשה טוב שהצטרף אל שלל מעשיו הטובים לכלל ולפרט, ורובם ככולם נסתרים מציבור.
גוט שבת ומועדים לשמחה!
שייע