ליל הושענא רבה הלילה, אבל אני מעלה כאן פוסט פוליטי. אכן, אינני חושב שהבחירות הן 'ההפך' מהקדושה.
אפשר לבקר הרבה את המערכת הפוליטית, המתנהלת במידה רבה באופן אינטרסנטי וציני – אבל אסור לשכוח שזו המנהיגות של הקיום הקולקטיבי שלנו, ואלו שליחי הציבור שלנו, ושבמוקד הויכוחים ניצבים בהחלט גם ערכים ורעיונות – והציניות, לא פחות משהיא תלויה בדרג הפוליטי, תלויה גם בעיני המתבונן, וביחס הציבורי.
הבחירות אמורות לנתב את המדיניות של הכנסת והממשלה בשנים הקרובות. בין אתגרי המדיניות העיקריים, מלבד שאלות הביטחון והאסטרטגיה 'הגדולות' (איראן, חיזבאללה, עזה), ניתן למנות את השבת המשילות בישראל ביחס למגזר הערבי (ואולי – הלוואי – הסדרה מחודשת של מערכת היחסים, שנקלעה לסחרור מסוכן, והשבת הביטחון האישי לכלל האזרחים); את ריסון האקטיביזם השיפוטי; את נקיטתה של מדיניות הגירה שמרנית וזהירה; את בלימת ההשתלטות הפלשתינית על שטחי סי ונירמול מעמד ההתיישבות; ואת מניעת הזליגה של מגמות פרוגרסיביות קיצוניות בתחום הזהות והמשפחה אל מערכת החינוך, אל צה"ל ואל שירות המדינה.
בפועל, יש רק שתי מפלגות שעתידות לפעול בכל המישורים הללו: הבית היהודי והציונות הדתית (הליכוד הוביל את הקואליציות שנים רבות וכמעט לא נקף אצבע ברוב הסוגיות הללו; ו'תקוה חדשה' מכרה את נשמתה אל שותפות עם גנץ ואייזנקוט, שבסוגיות יו"ש והפלשתינים עומדים בניגוד גמור לעמדות אלה).
חסרונה של מפלגת הבית היהודי הוא בהיותה במצב-סף של אחוז החסימה; חסרונה של הציונות הדתית הוא במחויבות האוטומטית שלה ל'בלוק' נתניהו, בלוק שבשנות משילותו השאננה התפתחה הזנחה קשה של חזיתות רבות, בעיקר בפנים, כזו שהתפוצצה לכולנו בפנים באסון מירון ובפרעות הערים המעורבות של שלהי כהונת הבלוק, ושכרוכה בכניעה אוטומטית למפלגות החרדיות בכל הנוגע ליהדות בישראל. חסרון נוסף של המחויבות האוטומטית לבלוק היא הסבירות של הרכבת ממשלה עתידית בידי נתניהו בלי הציונות הדתית.
אבל כמובן, מעבר לשיקולים הטקטיים הללו, מה שמתסיס את הוויכוח בזירת שקד-סמוטריץ' הוא במידה רבה שאלות אחרות, של מה שהיה ומה שיהיה; של נאמנות ושל אמת. אנשים מתקשים להצביע למי שהם רואים כגורם מזיק והרסני.
הרבה דיו נשפכה על שאלת ההכרעה של 'ימינה' בצומת הדרכים של הקמת הממשלה האחרונה. האמנם לא היתה ברירה אלא להקים ממשלה עם השמאל והערבים, האם השאפתנות האישית של בנט הובילה להכרעה מזיקה ששברה מוסכמות פוליטיות חיוניות, האם מניעת בחירות חמישיות היתה הבטחה 'ליבתית' ועוד ועוד.
אבל היתה עוד צומת דרכים, ועוד הכרעה בעלת משמעות אסטרטגית. לאחר שהוקמה הממשלה, בהרכב יוצא דופן ומורכב, היה על האופוזיציה מימין להכריע האם לחזק את האגף הימני בממשלה באמצעות הרוב הימני בכנסת, ולדחוק את הממשלה ימינה ככל הניתן, או לעסוק בדלגיטימציה של הממשלה ובניסיון להפיל אותה בהקדם האפשרי, בלי קשר למדיניות קונקרטית כזו או אחרת ובלי לתמוך בשום מהלך 'ימני' של הממשלה.
בצומת הזה הכריע סמוטריץ' בעד הדלגיטימציה. ההכרעה הזו, בעיניי, היתה ועודנה הכרעה הרסנית ומזיקה, לטווח קצר ולטווח ארוך.
בטווח הקצר, היא התישה והחלישה את הימין בממשלה, ודחקה את הממשלה – שבתחילה אכן התנהלה 'עשר מעלות ימינה' כמעט בכל מובן מממשלות נתניהו – אל מדיניות שמאלית יותר. שום מהלך ימני לא זכה לגיבוי, הצהרות ימניות הוצגו כצביעות, ומי שייצגו באמונה ובמסירות את תפיסת העולם הימנית בממשלה נותרו לפעול בחלל ריק, ללא ציבור שמכיר בפעלם או מחזק אותם. בסופו של דבר, הלחץ והדלגיטימציה גם פוררו בפועל את הקואליציה, בעיקר על ידי החלשת סיעת ימינה, החלשה שכמובן הזיזה את האיזון הממשלתי שמאלה (ודחקה את בנט אל האלקטורט המדומיין במרכז).
ההישג המופלא – הפלת הממשלה – יצרה כעת מצב חדש שאינו כל כך מופלא, שכן הוא מציע רק שלוש אפשרויות: ממשלת שמאל מסוכנת, ממשלת ה'בלוק' הישן והבעייתי, או המשך התיקו הפוליטי לעוד מערכת בחירות. (זאת לעומת המציאות של הממשלה האחרונה, שבה מדיניות שמרנית-ימנית, כמעט בכל המישורים, בוצעה על ידי ממשלה שבה השמאל היה שותף; כל הישג 'ימני' של ממשלה כזו שווה הרבה יותר מהישג מקביל של ממשלה צרה, אותה השמאל מגדף מהאופוזיציה).
בטווח הארוך, ההכרעה של סמוטריץ' קיבעה בפוליטיקה הישראלית את משחק סכום-האפס המחנאי: מדיניות חשובה פחות מהשייכות למחנה. הסיפור הגדול, של מאבק המחנה המסורתי-ימני במחנה השמאלני-חילוני, הוא הסיפור היחיד, דבר שדוחף אותנו אל הטרפת של הפוליטיקה האמריקנית, זו שבה הכל הוא 'הכרעה', ושבה קשה עד מאוד לקדם באופן ענייני את טובת הציבור. לצערי, אני מתקשה לראות איך אנחנו יוצאים מהתקיעות הזו.
במובן זה, היחידה במערכת הפוליטית שחותרת לפחות לשחרר אותנו מהמבוי הסתום הזה, היא איילת שקד.
(פורסם בדף הפייסבוק של יואב שורק)