ישבנו אתמול בערב כמה חברים וגיטרה בסוכה של עמנואל. אתם יודעים, הושענא רבה. קצת שירים, מעט ביגלה והמון אלכוהול.
בין שיר לשיר היו קצת דברי תורה וכמובן גם פוליטיקה, כי איך אפשר בלי פוליטיקה. ובזה אחר זה הודו החברים שאין להם מושג למי להצביע. בפעם הראשונה אחרי לא מעט שנים אין מפלגה אחת שהם יכולים בכנות להצביע לה ולהיות פחות או יותר מרוצים.
לפני שבוע, סיפרתי, מישהי שיתפה סרטון של חילי טרופר ומתן כהנא שהתחברתי אליו מאוד. הם מדברים שם על תנועות נוער, על צבא, על להיות דתי ועוד ועוד. הבעיה היא לא מה שהם אמרו אלא שכדי להצביע לרעיון הזה אני צריך להצביע לגנץ ואיזנקוט, שני אנשי שמאל. אני צריך להחליט את מי אני אוהב יותר, אבא או אימא, מה יותר חשוב לי בפוליטיקה, להיות ימני או דתי. "הורה 1 או הורה 2", אמר שלומי שישב מולי. כולם צחקו, מכמה שזה נכון.
הרבה מאוד אנשים ביו"ש נמצאים בלימבו הזה כרגע ותשובה אמיתית אין. לליכוד רבים לא רוצים להצביע ישירות. יותר מדי "מה שרואים משם לא רואים מכאן". יותר מדי כוויות והבטחות שלא מומשו לאורך השנים. עם הציונות הדתית יש בעיות אחרות: יש שחושבים שבן גביר קיצוני מדי ולא רוצים להצביע לו, אחרים סוברים שהקו הדתי שלהם בעייתי. חרד"ליות זה אחלה למי שרוצה אבל לא לכולם. "מאוד מפריע לי שהם הצטרפו לנעם", הודה אחד המשתתפים וקיבל הנהונים.
ההימור שלי, בלי שום מידע פנימי או סקר שמגבה אותי, הוא שיש המונים כאלו ביו"ש ובמגזר הדתי לאומי בכלל. בגבעת שמואל, באפרת, בפתח תקווה, באלקנה ובלא מעט מקומות נוספים. אנשים שאין להם בית פוליטי ואוכלים את עצמם (אם זה מעניין אותם מספיק). הם רוצים דתי כמו מתן כהנא אבל לא את איזנקוט, הם רוצים את סטרוק אבל לא את נעם. הם לא רוצים לבחור בין הורה 1 להורה 2.
יכול להיות שחלקם יצביעו ביום הבחירות עצמו לבית היהודי, לא כי זו מפלגה נפלאה, למרות הסיכון שהם לא יעברו את אחוז החסימה. למה? כי איכשהו, למרות כל התהפוכות והמכות, זו עדיין נשארה פשרה סבירה בין דת למדינה, בין כיפה לארץ ישראל השלמה. בין דתי ללאומי. הם יודעים שזה סיכון בגלל אחוז החסימה, הם יודעים שבבחירות הקודמות הם קיבלו מחלקיה ממשלה שלא בדיוק רצו (למרות שחלקם היו מרוצים ממנה עד גבול מסויים) אבל פתק לבן או ללכת לים זו לא אופציה.
אני? אני אמשיך להתלבט.
--
חנן גרינווד הוא כתב בעיתון "ישראל היום"