עידו קוסטנוביץ' סומן כהבטחה גדולה בתחום הירי האולימפי, אך תאונה קשה שעבר גדעה את חלומותיו. בראיון זה הוא מספר על חיבוטי הנפש שחווה בנערותו, האיתותים שקיבל משמיים, והעצה שקיבל מאחיו אשר שינתה את חייו לתמיד.
"נולדתי למשפחה מסורתית-דתית בהרצליה", אומר עידו קוסטנוביץ', 44, נשוי ואב לארבעה המתגורר בירושלים, מבעלי חברה לשירותי מחשוב ותקשורת. "בבית חלק שמרו שבת וחלק לא, וזה גרם לי לבלבול גדול. בכיתה ט' למדתי בתיכון דתי אבל הרגשתי שאני בגדול שומר מצוות, אבל קרוע בין הדתיות לחילוניות. דיברתי עם המחנך שלי ואמרתי לו שאני לא באמת דתי, הוא שוחח עם הוריי ובעקבות כך עברתי לתיכון חילוני בהרצליה".
"התיכון שבו למדתי בהרצליה היה צמוד למטווח האולימפי, נרשמתי לגדנ"ע קליעה ומהר מאוד נכנסתי לעניינים. אחרי שנה של אימונים נכנסתי לנבחרת ישראל בקליעה ברובים, והשתתפתי בתחרויות בארץ ובחו"ל. השקעתי בזה המון, והייתי מתאמן שישה ימים בשבוע. בגיל 16 קניתי אופנוע והתאהבתי ברכיבה, וחצי שנה לאחר מכן עברתי איתו תאונת דרכים קשה.
נהג שיכור עבר באדום במהירות מופרזת ומכאן והלאה הדברים היו נראים אחרת. מבחינתי זו הייתה נקודת מפנה ששינתה את הכל. עד אז התאמנתי המון כדי להגשים חלום להגיע לשייטת, וזה ריסק לי את החלום. עברתי ניתוח ארוך, השתילו לי פלטינות, עברתי שיקום לא קצר, שכבתי במיטה מעל שלושה חודשים והחלום נגוז. חשבתי שאם יש בורא לעולם הוא כנראה לא אוהב אותי, והתרחקתי".
אני מניח שהפציעה השפיעה גם על יכולות הירי שלך.
"בהחלט. יום התאונה היה יום חופש מהקליעה לאחר שלושה ימי תחרות באליפות ישראל, וביום ראשון הייתי אמור להתחיל להתכונן לאליפות אירופה. לצערי הכל השתנה, והפציעה לא אפשרה לי להמשיך כרגיל. הייתי אמור להתגייס בגיל 18 אבל ברגע האחרון דחו לי את הגיוס בחצי שנה, ולכן קניתי אופנוע מירוץ. זמן קצר לאחר מכן עברתי שוב תאונה קשה וניתוח לא פשוט בעקבותיו, ולאחר מכן אושפזתי וטופלתי בשיקום במשך מספר חודשים. הגיוס שלי נדחה שוב ושוב, וכשהגעתי בגיל 21 לוועדת פטור רפואי משירות, חלק מהחברים שלי כבר השתחררו. קיבלתי את הפטור הרפואי, ושישה ימים לאחר מכן כבר הייתי במזרח".
מבשרי אחזה אלוק'
"טיילתי כמה חודשים בהודו ונפאל, אחר כך מספר חודשים באוסטרליה, וכמה חודשים לאחר שחזרתי לארץ שוב עברתי תאונה לא קלה. עבדתי כשליח פיצה, ועברתי תאונה במהלך העבודה. שוב הייתי מושבת לתקופה, ולאחר מכן טסתי עם כמה חברים לניו יורק. משם המשכתי עם חבר לדרום אמריקה, ולאחר מספר חודשים נאלצתי לעבור שם ניתוח די פשוט אבל משהו הסתבך. אחרי כחודש כשהיינו בשיא הקרנבל בברזיל והבנתי שהניתוח לא הצליח פשוט עזבתי הכל, ותוך 36 שעות כבר הייתי בארץ ונותחתי שוב.
"שי, אחד מחברי הטובים שאיתו טיילתי בדרום אמריקה הוא אח של הרב יצחק פנגר. כיום שי הוא בעל תשובה חרדי שגר בקרית ספר ואב לשמונה ילדים. אחרי שהוא וחבר נוסף שלי חזרו מהטיול עבדנו יחד במסעדה, ובאחת השבתות הראשונות שלהם בארץ הם נסעו לשבת לרב פנגר. היינו שלישייה כזאת, מאוד צמודים, ביום ראשון חיכינו להם בעבודה אבל הם לא הגיעו. התקשרנו אליהם כדי לבדוק מה קורה, והם ענו שהם לא חוזרים. מבחינה מסוימת עד היום הם לא חזרו, וחלפו כבר יותר מעשרים שנה".
באיזה אופן השפיע עליך חזרתם בתשובה?
"אני חושב שזה היה עוד משהו שנגע בי בהקשר של הרגשות והמחשבות שלי ביחס ליהדות. היו כמה דברים כאלה במהלך החיים, וכל אחד השפיע במידה מסוימת. למשל באחד הטיולים גוי אחד שאל אותי שאלה על יהדותי, ורק לאחר שנים הבנתי מה שהוא הבין ואני לא, וזה הדהד וחלחל ובהמשך מאוד נגע בי. מקרה נוסף היה כאשר דיברתי עם מישהו, סיפרתי לו על התאונות שעברתי, והוא אמר לי: 'שמעתי על התאונות שעברת, אתה לגמרי חי בנס, וברור לי שזה רק בגלל זכות אבות'. סבא שלי באמת היה רב, ולאט לאט הדברים האלה נגעו בי יותר ויותר.
"הדברים האלה אכן השפיעו עלי, בגיל 24 החלטתי להתחיל להניח תפילין, שמעתי שיעורים ברשת ורציתי להתחזק באופן כללי. המשכתי להיות בקשר עם החברים שחזרו בתשובה, וגם עם אחי, שתמיד היה דתי, חיזקתי את הקשרים. עד גיל 27 עבדתי בכל מיני עבודות ולמדתי באוניברסיטה הפתוחה מדעי הטבע והחיים, ודווקא מתוך לימודי המדעים ראיתי את החיבור וההרמוניה בבריאה וממש חוויתי 'מבשרי אחזה אלוק', ואז הבנתי שאם אני רוצה להקים משפחה יהודית כשרה אני חייב להיכנס לישיבה וללמוד תורה כמו שצריך. עזבתי את העבודה, הלימודים, הדירה ששכרתי בהרצליה, מכרתי את האופנוע והרכב ונכנסתי לישיבה בקרית ספר.
"זה היה בדיוק ביום העצמאות, ובכללי היה לי קשה עם הגישה, אז אחי המליץ לי לנסות במכון מאיר. אחרי חודשיים הבנתי שזה מקומי. כמה חודשים לאחר מכן כשהבנתי שאני צריך גם להתפרנס ולא יכול רק ללמוד מצאתי עבודה זמנית מושלמת במעבדה של איכות יין ביקב, תכננתי לעבוד שלושה חודשים ואחר כך ללמוד במשך שנה בשקט. הייתי אמור להתחיל שם בתחילת זמן אלול, ואח שלי ניסה לשכנע אותי לא ללכת על זה ולהמשיך ללמוד. הוא אמר שהרצון לעבוד הוא עצת היצר הרע, ושאם אשאר במכון מאיר ה' ישלח לי משהו יותר טוב".
נשמע כמו התלבטות לא פשוטה בכלל.
"זה אכן לא היה פשוט, אבל החזקתי במידת הביטחון ובסופו של דבר עשיתי כעצתו. שלושה ימים אחר כך פגש אותי במכון יורם בירס, שבזמנו היה מנהל ערוץ מאיר, ושאל אם אני רוצה לעבוד בערוץ. שמחתי על ההצעה, התחלתי בתפקיד מכירתי, ואחר כך עברתי לתחום הטכני. שנתיים לאחר מכן כבר הייתי אחראי על כל המחשוב של המכון, והצד הטכני. בסיכומו של דבר עבדתי במכון מאיר מעל 13 שנה. אחרי שלוש שנים במכון התחתנתי, למדתי ועבדתי חצי יום, ותוך כדי שעבדתי במכון התחלתי להיות גם עצמאי. אחרי שסיימתי את עבודתי במכון פתחתי חברה שמספקת שירותי מחשוב ותקשורת בשותפות עם טוביה בן פזי, שהקים בשעתו את רשת המחשבים של המכון ועוד ועוד, ב"ה זכינו ואנו מספקים שירותים לגופים גדולים כרשת צביה, ערוץ 14 ועוד.
"אני יכול לומר שמה שקיבלתי במכון משפיע על כל עשייתי וחיי. המכון נתן לי בית חם, הרגשתי כאן אחווה אמיתית והכרתי אנשים מדהימים. בזכות המכון הבנתי את חשיבות השליחות שלנו בחיים, ועד היום אני זוכה להגיע לפה לחברותות על בסיס קבוע, וגם זוכה לחברותא קבועה עם אחד מרבני המכון כבר למעלה מ-15 שנה. מה שקיבלתי כאן ילווה אותי למשך כל ימי חיי, ואני מקווה שהקשר ההדוק הזה רק ימשיך ויתעצם. מעבר לכך, בזכות המכון הבנתי אחרי כל הסיבוב הגדול שעשיתי, שיש בורא לעולם, שהוא מאוד מאוד אוהב אותי, ואוהב כך כל יהודי ויהודי. וזה כמובן משהו שאף פעם אסור לשכוח".
--
לכל התכנים של אבנר שאקי לחצו כאן
לתכנים נוספים מבית ערוץ מאיר לחצו כאן