צמד המילים 'משולש העצבות' אולי לא אומר לרובינו דבר. כל מילה בפני עצמה ברורה בהחלט אך כצמד הידע מועט. אז למתקשים- אסביר.
במצחו של כל אחד בין שתי העיניים קיים משולש שאם אתה מחייך אתה משנה את תווי פניך וכאשר אתה רציני זה בא לידי ביטוי גם כאן. וזהו גם מרכזו של הסרט הארוך הזה שבנוי משלושה חלקים אמנם אך עם מוטיב אחד. הרוע מתגלם כאשר אתה איש חשוב, עשיר או סתם מצליחם ואז מתהפך עליך הגורל. אז נראה אתה בשיא כיעורך.
המשולש הזה הוא שלעיתים אתה למעלה ולעיתים למטה וכך בשלוש סצנות שונות המחוברות יחדיו אתה נתקל בחיים הללו.
בסרט החדש הבמאי רובן אוסטלונד חמש שנים בלבד לאחר שזכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן על "הריבוע", משחזר את ההישג המדהים בזכות "משולש העצבות" ובכך הצטרף למועדון אקסקלוסיבי של במאים שזכו בפרס היוקרתי יותר מפעם אחת – ואף עשה זאת עם שני סרטים עוקבים.
"משולש העצבות" הדהים את הקהל בהקרנת הבכורה שלו בריביירה, ומיד לאחר הפרמיירה היה ברור כי יזכה בפרס הגדול – כך שאיש לא הופתע כשהדבר אכן קרה.
בדומה ל"הריבוע", גם הסרט החדש הוא כאמור, סאטירה מושחזת – הפעם על האלפיון העליון, על משפיענים ומשפיעניות ועל פערי מעמדות ועל מה שקורה להם אחרי הנפילה.
וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון משחקים נפלא וכל אחד מהם מיטיב להביא את הדמות והסיפור האישי.
והסיפור משתרע החל מערכת יחסים בין דוגמן ודוגמנית, דרך ספינת תענוגות שרוב התיירים בה הם אוליגרכים המתייחסים בפטרונות לעובדים שעל הסיפון, ועד ההפתעה שבסוף - "משולש העצבות" הוא חוויה קולנועית מהפנטת ומפעימה שלא מפסיקה להפתיע, להצחיק ולהבריק. נקי ומצחיק.
הסרט הוא זוכה פרס דקל הזה כסרט הטוב ביותר.