"בתקופה שאחרי מותו של בני הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת לכתוב. בני ביקש ממני שאמשיך לכתוב גם כשהוא כבר לא יהיה כאן.
למעשה הוא דרש ממני שאבטיח לו שאכתוב, כנראה מפני שידע עד כמה הכתיבה נחוצה לי כדי להמשיך לחיות, אבל בלעדיו הרגשתי שגם הכתיבה – כמו הרבה דברים אחרים – פשוט לא מעניינת אותי. חשבתי שלא אכתוב עוד לעולם", חושפת הסופרת אמונה אלון את החלל הגדול שנפער בחייה עם מות בעלה, חבר הכנסת והשר לשעבר הרב בני אלון, שחלה בשנית בסרטן הגרון. המאבק הקשה על חייו, ולאחר מכן פטירתו הכואבת, הותירו אותה לראשונה בחייה ללא מילים.
"כל השנים בני עודד ודחף אותי לכתוב. כתבתי בעצם בשבילו", היא אומרת. "כל פסקה, כל פרק שכתבתי - הייתי מחכה קודם כול לתגובה שלו, שיגיד שזה בסדר. כשהמחלה חזרה בפעם השנייה עצרתי באמצע כתיבה של ספר והתחלנו בטיפולים, כימותרפיה וכל המסלול הנורא והקשה הזה". לאחר כחצי שנה של טיפולים, בין אשפוז לאשפוז, ביקש בני שתדאג גם לעצמה ותחזור לכתוב. "אמרתי לו שזה לא מעניין אותי ואני רוצה להשקיע את כל הכוחות שלי בריפוי שלו, אבל הוא התעקש. ובגלל שהוא היה כל כך נחרץ, התיישבתי בשולחן מולו וחזרתי לכתוב. והוא מצידו גייס את כל כוחותיו להיות איתי בזה. בזכותו סיימתי את הספר ההוא".
ספרה 'בית על מים רבים' יצא לאור בשנת 2016, ובערב השקת הספר בבית אבי חי נכח גם בעלה, למרות מחלתו המתקדמת. "כולו קרן מאושר. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. זו הייתה שנה נוראה", היא נאנחת. "מאז לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על כתיבה חדשה".
כשהגעגוע לבעלה הלך וגבר, עטופה ביגונה הייתה אמונה אלון מעיינת שוב ושוב בכתב ידו של בעלה מימי מחלתו, כשהתחנן בפניה לא להזניח את חמצן חייה ולהתמסר למילה הכתובה. בעקבות מחלתו ניטלה ממנו יכולת הדיבור, והוא ביטא את עצמו בכתב. כך נותרה בקשתו כתובה כצוואה, "אבל רק אחרי בערך שנה וחצי מפטירתו הבנתי עד כמה הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה בשבילי, הצורך שלי והדרך הכי נכונה לי לעבד את הפרידה".
כך חזרו אט אט האותיות והמילים למוחה ונשזרו למשפטים, פסקאות ופרקים, עד שבימים אלו יוצא לאור ספרה החדש 'נפשנו חיכתה', בהוצאת כנרת זמורה דביר. בספרה יוצאת אלון למסע בעקבות שורשי משפחתה ומתוודעת לאימותיה ולאבותיה, כשבעלה המת מכותב כל העת. "אני מרגישה שהמבט הזה אחורה, לשורשים שלי ולמתים שלי, מעניק לי גם את הכוח להביט קדימה. כולנו בני חלוף, וזה בסדר גמור. השאלה היא מה נעשה עם חיינו, כיצד נחיה כל עוד אנחנו כאן, ומה נשאיר אחרינו".
מספרת סיפורים לרחוב
אמונה אלון נולדה לפני 67 שנים בירושלים, להוריה הרב פרופ' פינחס ופנינה הכהן פלאי. את ילדותה העבירה בציר ירושלים-ניו יורק מתוקף עבודתו של אביה. לאחר נישואיה לרב בני אלון הייתה מורה, עורכת בכתב העת 'נקודה', ובהמשך פרסמה סיפורים לילדים וכתבה טורים פובליציסטיים ב'ידיעות אחרונות' וב'ישראל היום'. יחד עם בעלה ייסדה את הוצאת הספרים ספריית בית אל ושימשה בה עורכת ראשית.
אלון פרסמה חמישה רומנים למבוגרים וספרי ילדים רבים, אבל אפילו הכתרתה ככלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לא גרמה לה לראות את עצמה כסופרת. "גם עכשיו אני לא רואה את עצמי ככזו", היא מחייכת. "היו בישראל ובעמים סופרים גדולים, ואני לא רואה את עצמי כשווה להם. אני אומרת לעצמי שאני לכל היותר 'בעלת מלאכה'. כמו שאחרים מייצרים מזון או נעליים, אני יוצרת סיפורים", היא מגדירה את עצמה בפשטות. "יותר קל לי לראות את זה ככה. הטייטל 'סופרת' מחייב מדי. תוך כדי כתיבה של ספר, המחשבה שאנשים שאני לא מכירה ייחשפו למה שכתבתי מדם ליבי יכולה לשתק אותי. לכתוב סיפור זה לקחת את הלב ולהניח אותו ברשות הרבים, והחשיפה הזאת לא קלה לי".
במהלך כתיבת הספר עלה בדעתך לא לפרסם אותו?
"כשכתבתי דברים מאוד אישיים עליי ועל בני זה היה חושפני בעיניי, וחשבתי שאני כותבת מתוך צורך עצמי וכנראה לא אפרסם את היומן הזה, אולי רק חלקים ממנו. גם לא הייתי בטוחה שבסיפור על המשפחה שלי יש מספיק עניין לציבור הרחב", היא מפתיעה. "עכשיו עם הוצאת הספר אני כל הזמן מופתעת מהתגובות. אנשים אומרים לי שזה כאילו נכתב על המשפחה שלהם ושזה עשה להם חשק לחקור את השורשים המשפחתיים שלהם. כנראה שוב מתקיים כאן הפרדוקס הגדול, שככל שהכותב כותב בצורה יותר אישית את עצמו - כך יותר קוראים מוצאים ביצירה שלו את עצמם. תביני שגם היום כשאני פותחת את הספר אני לפעמים נבהלת כשאני רואה קטעים מאוד אישיים שלי ולא מאמינה שבאמת פרסמתי".
נראה שאת טיפוס מאוד מופנם וביישן, בעוד שסופר על פי רוב הוא אדם מאוד דעתן ומוחצן.
"באמת מעניין איך זה משתלב", היא משיבה, מהורהרת. "גם כילדה הייתי מאוד ביישנית. במשך החיים התרגלתי יותר לדבר ברבים, אבל זה לא בא לי בקלות אף פעם".
המשיכה לכתיבה, היא מציינת, בערה בה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "מאז ומתמיד זה היה שם. כבר בגיל שלוש אהבתי להמציא סיפורים. הייתי עומדת על המרפסת בבית הוריי או בבית של סבתא על אדן החלון המסורג ומספרת כל מיני סיפורים לרחוב ולאוויר העולם הפתוח. כשלמדתי קרוא וכתוב, הייתי מהילדים ששואלים מהספרייה שני ספרים וכבר בדרך הביתה מסיימים לקרוא אותם. הייתי משרבטת סיפורים במחברות ועל דפים", היא מתארת.
אלון אומנם סיפרה סיפורים מגיל קטן, אבל את הקריירה שלה כסופרת היא החלה רק משבגרו ילדיה. "הכתיבה חיונית לי כדי לנשום, ולאורך השנים מילאתי המון מחברות וקובצי מחשב בעשרות התחלות של רומנים. אבל כל עוד הייתי עסוקה בגידול ילדיי ובעבודתי כמורה, כעורכת ומוציאה לאור, ככותבת פובליציסטיקה ועוד - לא פיניתי לכתיבה ספרותית זמן של ממש ופנאי נפשי של ממש. בגיל 45 התחלתי לכתוב רומן כמו שהתחלתי עוד עשרות לפניו - אבל בעידודו של בני, לראשונה גם המשכתי והשלמתי אותו", היא מציינת בהערכה.
"אני מקווה שיש כאן מסר אופטימי לאחרים – בעיקר לנשים – שאף פעם לא מאוחר מדי לממש שאיפות יצירתיות", היא מציינת, ומיד מוסיפה כי "יחד עם זאת, אני מאוד משתדלת לעודד אנשים צעירים, ובמיוחד אימהות צעירות, להקדיש לביטוי האומנותי שלהם הרבה יותר מקום מכפי שהקדשנו לו אני ובני דורי".
האם להערכתך עולם התרבות במגזר הדתי־לאומי התפתח מאז?
"מאוד. אני רואה את זה במשפחה הפרטית שלי בשמחה עצומה". בנה של אלון, אוֹרי, הוא מיוצרי הסדרה 'שטיסל' ופרסם ספר פרוזה; בנה אמיתי מוציא בימים אלה לאור את ספרו הראשון; ושניים מחתניה הם הרב אלחנן ניר, משורר ועורך, ועמיחי חסון, משורר וקולנוען.
יכול להיות שמשפחתך יצירתית באופן מיוחד ולא מייצגת את הכלל?
"אני מאמינה שקיים גל עצום ומשמח של פריחה של האומנות במגזר". היא נזכרת בימים אחרים: "כשבוגרים של בית הספר לקולנוע מעלה יצרו את הסרטים הראשונים שלהם עלו תלונות, כמו הביקורת שעלתה גם כלפיי - 'למה אתם מתארים צדדים לא חיוביים במגזר שלנו'. לא הבינו אז שכשאתה כותב ספר או עושה סרט אתה כותב על עצמך. אתה לא מתיימר לייצג את הציבור כולו".
אלון משתפת כיצד כשפורסם ספרה הראשון, 'שמחה גדולה בשמיים', חטפה ביקורת נוקבת מצד אנשים בציבור הדתי־לאומי שטענו כי היא מוציאה דיבה על המגזר כולו: "מהספר השתמע שיש דתיים שהם לא מאושרים בכל רגע נתון, והיו אנשים שהתקשו להבין למה כתבתי את זה. היום אף אחד לא מעלה בדעתו לשאול שאלות כאלו, כי כל כך הרבה נכתב כבר על המגזר שלנו. אם אתה כותב על בני אדם, אז ברור שיהיו להם גם חסרונות. להציג מישהו מושלם או לטעון שכל המתנחלים מאושרים כל הזמן זה לא אמין ולא נכון. אנשים מבינים שגם בציבור הזה מותר ואפשר ורצוי לתת ביטוי אומנותי לחיים עצמם כמו שהם", היא אומרת.
"בכלל, העיסוק באומנות היה בזמנו לוקסוס. כשהייתי צעירה היינו עסוקים במשימות חשובות כמו לחנך את הדור הצעיר או להקים עוד יישוב. אני עצמי הייתי עסוקה בדברים שהאמנתי שהם הרבה יותר חשובים מאשר להסתגר באיזה חדר ולכתוב סיפור. היום אנחנו במצב אחר", היא אומרת, "זה מאוד ברור שאומנות היא אחת המשימות החשובות, ולא רק שמותר לעסוק בה, אלא שיש לה ערך ומשמעות. אני שמחה שהיום גם אצלנו כבר מותר לדבר על 'אני' ולא רק על 'אנחנו'. מסירות הנפש למען הכלל לא פחתה, אבל גם ליחיד יש מקום – מה שמאפשר בין היתר את התפתחותו של ביטוי אומנותי אישי שבסופו של דבר כלל הציבור הוא שנהנה ממנו. מדובר במהפך של ממש", היא אומרת בהתלהבות, ונזכרת בכנסים שהוזמנה אליהם לפני עשרות שנים, לדיונים על מקומה של האומנות בעולם הדתי: "אני עוד זוכרת דיונים שלא פעם הוזמנתי להשתתף בהם בחברה הדתית, שדנו בשאלה האם ניתן לשלב בין אומנות לעבודת ה'. היום, לעומת זאת, כבר ברור שגם אומנות היא בעצמה עבודת ה'".
יש כזה דבר אומנות דתית?
"כשאדם שומר מצוות יוצר אומנות, העולם שלו משתקף בה, ואז ממילא אפשר לומר שזו אומנות דתית. אבל אם אדם יוצר מלכתחילה מתוך כוונה ליצור יצירה דתית - זה לא יעבור ולא יצא אותנטי. אתה צריך לבטא את עצמך באופן הכי אמיתי, ואז, אם זה העולם הפנימי שלך - זה יבוא לידי ביטוי ביצירה שלך".
בתור יוצרת דתית ומי ששימשה בעבר יועצת ראש הממשלה לענייני מעמד האישה, מה דעתך על מעמדן של נשים דתיות היום?
"אני מביטה בהתפעלות על הנשים הצעירות של היום שיודעות, הרבה יותר מכפי שידענו אני ובנות דורי, לחלוק עם בני זוגן את עול הבית וגידול הילדים, ולא לוותר על התפתחותן בתחומים אישיים מגוונים כגון לימוד תורה בכלל ותורת האישה בפרט. גם את המטפחות הגבוהות האלה של הצעירות אני אוהבת, הפגנת יופי נשי שיודע את ערכו. ואני אוהבת שהן מבינות, בחוכמתן, שעוד הרבה עבודה לפנינו – בבתי הדין הרבניים, בבתי הספר, בשינוי התודעה החברתית – עד אשר יהיה 'אור הלבנה כאור החמה'".
אורזת מזוודה ונוסעת להרי הקרפטים
בספרה החדש 'נפשנו חיכתה' חוזרת אלון אל סבתא רבתא שלה פייגא ולסבא רבא קודש, ובוחנת את דמותם, אמונתם וגורלם. את המסע כולו היא מכוונת בצורה ישירה לבעלה בני ז"ל, כשהיא פונה אליו ומסבירה כי "אתה הנמען שלי".
"סיבות הכתיבה הן תמיד תעלומה. כמו כל הסיפורים שכתבתי עד היום, גם הסיפור הזה פשוט קרה לי. המטרה היחידה מבחינתי הייתה לצאת למסע, ולקבל על עצמי את מה שיתגלה לי בדרך", היא משתפת. "הליווי של בני ז"ל במסע הזה היה הכרחי וטבעי לי, כי לאורך ארבעים ושלוש שנות נישואינו – מאז שהיינו בני 19 – לא הלכתי לשום מקום בלעדיו ולא כתבתי מילה אחת אלא כדי שהוא יקרא אותה".
אחד הנימוקים שלך ליציאה למסע השורשים הזה הוא "אני מוכרחה להתחיל להיאסף אל אבותיי". זה נשמע נורא פסימי.
"בסביבות גיל שישים – אחרי שהילדים גדלו, ולפחות מחצית מהחיים כנראה כבר מאחורינו – מתעורר אצל הרבה אנשים רצון לחקור את השורשים ולהעמיק את ההיכרות עם הדורות הקודמים", היא מסבירה את הרציונל שמאחורי הרצון לחקור את העבר. "לא רק כדי להנכיח את זכרם של אבות־אבותינו ואימהות־אימותינו המתים, אלא בעיקר למען עצמנו, כדי להבין את עצמנו טוב יותר. היום כבר ידוע ש'מעשה אבות סימן לבנים' זאת עובדה מדעית. שהגֵנים של אבותינו ואימותינו נושאים אלינו לא רק תכונות גופניות כמו גובה וצבע שיער, ולא רק תכונות אופי ונטיות שכליות ורוחניות, אלא גם דפוסי התנהגות, זיכרונות וטראומות", היא מתארת את ליבת העניין.
"פעם קראתי על חולדות מעבדה שכאשר הריצו אותן במסלול קבוע, הן תמיד עקפו את הנקודה המסוימת שבה החולדות שהיו סבתות שלהן נתקלו – שניים־שלושה דורות קודם לכן – בזרם חשמלי מכאיב. במהלך כתיבת הספר הזה ניסיתי להבין איך גם אני נוהגת לעקוף, במסלול חיי, את הנקודות שסבתא רבתא שלי, פייגא, חוותה בהן כאב או קושי, ומה הם המקומות הנפשיים שאני נמנעת מלהתקרב אליהם על אף שהסכנה שאיימה בהם על הוריי או על הוריהם חלפה זה מכבר".
כתבת בספר "אני מוכרחה למצוא את בית אמי" - זה נשמע כמו משהו שחסר. האם עד השלב הזה בחייך לא ידעת את בית אמך?
"כל אדם מחבר פיסת זיכרון לפיסת זיכרון כדי לבנות לעצמו את סיפור חייו ולהגדיר את זהותו העצמית. הזיכרון הוא אף פעם לא מדע מדויק, כי אנחנו בוחרים – באופן מודע או לא מודע - מה לזכור ואיך. אותו מאורע עצמו יכול להיזכר באופן שונה על ידי אנשים שונים, ולא פעם אנחנו פוגשים למשל שתי אחיות שגדלו באותן שנים באותו הבית ולאותם ההורים, ואף על פי כן מתברר שכל אחת מהן זוכרת הורים אחרים ובית אחר, ולכל אחת מהן יש סיפור ילדוּת שונה. 'למצוא את בית אמי' היה בשבילי לבחון את הסיפור שלי מחדש. ובכלל, במשך רוב חיי הבוגרים הגדרתי את עצמי ביחס לבני, וכשהוא נפטר חשתי צורך לברר מי אני גם בלעדיו".
לצורך כתיבת הספר ארזה אלון מזוודה ויצאה אל המקומות שבהם הילכו אבות אבותיה. היא נסעה אל הרים נידחים ולכפרים עתיקי יומין - ברומניה, בירושלים ובניו יורק. במהלך מלאכת הכתיבה אספה כל בדל מידע על משפחתה, חיפשה, חקרה והרימה כל אבן על מנת להתוודע אל "המתים שלי", כפי שנהגה לכנותם.
ומה גילית?
"למשל על סבתא פייגא, אמם של שני הסבים שלי, לא ידעתי עד לכתיבת הספר הזה דבר, אלא רק שהייתה בת עשירים, שעלתה ארצה עם בעלה בסביבות שנת 1900 ומתה מרעב בגיל צעיר. כשנסעתי לטרנסילבניה, האזור שבו היא נולדה וגדלה, וחוויתי את המרחבים הירוקים, את ההרים המיוערים ואת הנהרות השוצפים, יכולתי לראות בעיני רוחי גם את הילדה שהיא הייתה, הנערה הצעירה ומלאת החיים והרעיה הצעירה ומלאת החלומות. בהמשך שִחזרתי את חייה של פייגא בירושלים שבין החומות, תיארתי את אחריתה הטרגית והמשכתי 'לפתוח את הקברים' כדי לכתוב גם את סיפור התאהבותם של שניים מנכדיה - הוריי, שהיו בני דודים ונישאו זה לזו והולידו ארבעה ילדים שאחת מהם היא אני".
"לא הגעתי לדרגה כזאת של אמונה"
אחד הדברים הבולטים בספר הוא מחויבותן של הדמויות מן העבר לעולם ערכים ברור, דמויות חדורות באמונה תמימה ובמחויבויות טוטאלית לדרך. זאת אולי בניגוד לדור הצעיר בימינו, שבוחר לעצמו מה ייקח ומה ישמוט, אבל אלון מבקשת לציין כי לא מדובר בביקורת שהתכוונה להציף: "אני לא בעד שימוש בספרות יפה לצורך אמירה או לצורך ביקורת", היא מבהירה. "הרבה מן הדמויות בספר אכן חדורות באמונה תמימה ובמחויבות טוטאלית למצוות, גם הרב בני זצ"ל היה כזה, ואני בוחנת את עצמי מול הגדלות הזאת שלו ושל האחרים ומגיעה למסקנות עגומות למדי לגבי מצבי הרוחני", היא אומרת בכנות.
"אשר לדור הצעיר - נראה לי שהרבה ממה שאנחנו עשינו מתוך מחויבות, הילדים והנכדים שלנו חיים באופן טבעי. בני ז"ל תמיד הזכיר שלא מספיק להתפלל שלוש פעמים ביום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' - בין תפילה לתפילה צריך גם לפקוח את העיניים, לחזות במציאות ופשוט לראות שהקב"ה שב לציון. נראה לי שהדור הצעיר חי את הגאולה באופן בלתי אמצעי, וזקוק לתזכורת הזאת הרבה פחות מאיתנו".
בספר שאלת "למה אני מתקשה כל כך לפנות כלפי שמיא בשנים האחרונות". את חשה ריחוק בעקבות פטירת אישך?
"בני מסר את עצמו לחלוטין, מתוך הרפיה גמורה, בידיו של החותך חיים לכל חי. תמיד התפעלתי מהיכולת של אינטלקטואל מורכב כמוהו להאמין בקב"ה באופן כל כך תמים ופשוט, אבל כזה הוא היה, והאמונה השלמה הזאת חיה בו, והאירה את פניו, גם בימי המחלה הכואבים והאכזריים ביותר. כשאַת, רבקי, שאלת אותו בריאיון ל'בשבע' לפני פטירתו אם המחלה מקשה עליו, הוא השיב לך רק שקשה לו העובדה שאינו מסוגל לבלוע משקה או מזון, מפני שזה מונע ממנו לברך את ברכות הנהנין. הוא המשיך להקפיד על קלה כחמורה בתוך כל הייסורים שבאו עליו ולמד תורה בלי הרף עד שלפעמים החולשה גברה עליו והיה סוגר את הספר, מחייך אליי בעצב ומצטט את הרמב"ם בהלכות דעות: 'אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה'. ואני, שהייתי עדה חסרת אונים לייסוריו, מתקשה להשלים עם מה שקרה. במיוחד מפני שלמרות השם שנתנו לי הוריי, מעולם לא הגעתי לדרגה כזאת של אמונה".
את כיסוי הראש הסירה אלון כשנה אחרי מות בעלה. "קודם כול, הלכתית זה מותר. הסרתי כי הרגשתי שזו כבר לא המהות שלי. כל השנים כיסוי הראש היה מהותי לי כי הייתי, בכל ההוויה שלי, אשתו של בני", היא אומרת בהדגשה. "אחרי שהוא נפטר הרגשתי שאם אני ממשיכה ללכת ככה אני כאילו מעמידה פנים שהכול בסדר, שאני אותה אחת שהייתי ושהחיים ממשיכים כסדרם, אבל הם לא".
***