החגים מאחורינו, והמשמעות היא שכבר לא צריך להתרכז דקות ארוכות אחרי ה"מודה אני" של הבוקר כדי להבין איזה יום היום.
יום ראשון שהוא ערב חג? יום חמישי שהוא יום עבודה? להעיר את הילדים לבית הספר, או שאמש (שוב) עשינו קידוש ובכלל הולכים הבוקר לבית הכנסת? אז זהו, סיימנו עם הקושיות האלה לתקופה ארוכה ארוכה. מעכשיו שבת חוזרת להיות פעם בשבוע ולפניה שישה ימי חול שגרתיים ומסודרים.
שיחות עידוד, כביסות וצ'ופרים
אבל תמיד לצד אנחת הרווחה הזאת, שמשחררת מהעומס ומהאינטנסיביות, יש גם מעט צער. תוגה על פרידה מתדר רוחני גבוה, מתקופה שהכול בה גורלי אבל גם עטוף, ומלא סעודות משפחתיות יחד. בכל שנה אני תוהה לעצמי איך אפשר למשוך משהו מהחודש הגדוש הזה אל היומיום שאחרי. מה אני משמרת, חוץ מהפתק, האמיתי או הווירטואלי, שבו כתבתי לעצמי החלטות לשנה החדשה. איך אני לוקחת איתי משהו מהאוויר והאווירה, והולכת איתו בימים ההולכים ומתקצרים, שהופכים עוד רגע לסתיו ולחורף.
השנה הנחתי זכוכית מגדלת על הדברים הקטנים של החיים. אלה שבדרך כלל חומקים לנו בין האצבעות ורק בחודש תשרי, כשאנחנו יושבים עם פנקסי היש והאין שלנו ומבקשים על כל פסיק ופרט, הם פתאום נראים ומורגשים. השבוע סיפרה לי חברה על היומיום של בנה החייל. על היציאות הקצרות והנדירות, על האימונים שוברי הגוף, שהופכים למחזקי נפש, על המורל הגבוה הנשמר אף על פי ולמרות. ועל החבילות שהם שולחים, על ההקפצות לתחנת ההסעה, על הלב העוקב ברעד אחרי הדרך. תגידי, שאלתי אחרי דקות של הקשבה, את מבינה איזה דבר גדול הוא עושה, איזה דבר גדול אתם עושים, כשאתם מלווים אותו בשיחות עידוד, בכביסות, בצ'ופרים? קוראים לזה מסירות נפש. וואו, רגע. היא הביטה בי, מתבוננת בעשייה היומיומית שלה בעיניים חדשות. היא לא חשבה על זה ככה. הרי יש לצה"ל כל כך הרבה חיילים, וכל כך הרבה משפחות מסביבם. ובדרך כלל היא רק חושבת על השבת הבאה - יֵצא או לא יצא, ומתי יסתיים הקו, ומה אחר כך. היא לא עוצרת לרגע להביט ולתת לכל זה שם וכותרת.
כך היה גם כשדיברתי עם חברה אחרת, שמתנדבת במיזם תובעני כבר חמש שנים. אחרי ההתרגשות הראשונית שהספיקה לכמה חודשים, העשייה הפכה לחלק מהשגרה, והיא שכחה עד כמה היא תורמת ומשמעותית. עד כמה האנשים הבודדים שהיא מחבקת ומהווה עבורם אור של פעם בשבוע, הפכו לחלק מלו"ז, שעתיים תפוסות ביומן, שצריך להתארגן אליהן מראש. רגע, ביקשתי. הביטי על מה שאת עושה, היזכרי רגע בתחושה של פעם, כשהתחלת. את עושה דבר ענק ולא עוצרת להביט עליו. היומיום אולי מבורך, אבל גם שוחק ואולי אפילו משכיח.
לסמן וי על מה שעשינו
והאמת היא שלא מדובר רק בחיילים או במתנדבים. בעולם המוטרף שבו אנחנו חיים (והלוואי שהיה אפשר להאט אותו למהירות 0.8 לפחות) כולנו עושים כל כך הרבה, ולא עוצרים לרגע להעריך את פועלנו. הרי לפני השינה אני תמיד מעבירה לפניי כבנות מרון את המשימות שהצבתי לעצמי אי אז השכם בבוקר, אבל בסוף היום אני זוכרת רק את מה שלא עשיתי, רק את מה שלא הספקתי, את הלא. המשימות שבוצעו נמחקו בקו, אין בשביל מה לזכור אותן. הערתי ילדים בבוקר, והכנתי להם אוכל של ארוחת עשר וצהריים, ודרבנתי, ומצאתי חולצה אבודה, וחתמתי על פתק שנשכח והקשבתי וניחמתי והקפצתי ונישקתי - ואחר כך יצרתי וכתבתי והעברתי הרצאה, ושוב קיבלתי את ילדיי ששבו הביתה והקשבתי וייעצתי והכנסתי מכונה. כל זה מאחוריי. אז אני לא סופרת.
ומה עם ההתמודדויות שמלוות כל אחד מאיתנו? ילד מאתגר, בריאות רופפת, הורה חולה, זוגיות מעורערת או ציפייה לזוגיות. ואיפה העזרה שאנחנו מושיטים מפעם לפעם לקרוב או לשכן שזקוק לעזרה, בישול ליולדת או השלמת מניין לאבלים? הייתי רוצה שנביט בזה מפעם לפעם. במקום למחוק נסמן וי על מה שעשינו, ניזכר גם במעשים האלה לפני השינה. נקבל מהם כוח למשימות ולימים הבאים, ובעיקר - נדע שאנחנו עושים לא מעט.
אני מודה: כששרנו בעשרת ימי תשובה "כי אין בנו מעשים" קרצתי קצת לריבונו של עולם. אתה הרי יודע שיש לכל הקהל הקדוש הזה המון מעשים. נכון, אנחנו בטוח מסוגלים יותר, ודאי שאנחנו יכולים לעשות מקצה שיפורים. אבל מעשים? בהחלט יש מעשים. הלוואי שנזכור את זה בימים המתחדשים עלינו לטובה. הלוואי שנזכור להעריך את מה שאנחנו עושים כאן. לא רק כדי לנוח על זרי הדפנה, אלא כדי לנשום רגע, לחייך לעצמנו, ומכאן להמשיך בשמחה.
ויש לזה כמובן צד שני. לזכור להעריך את מה שיש, את מה שקיבלנו מלמעלה, את הדברים הקטנים שהם שלנו. גם כשאנחנו בתפילות כואבות מול חוסרים גדולים, כשאנחנו שרויים בכאב לב עמוק, כשאנחנו ממתינים לגאולה אישית שלא מגיעה - לזכור להודות על הדברים הקטנים והגדולים שכבר יש לנו. על נשימה, על משפחה, על בית, על עבודה. כל אחד והיש שלו. בימים הנוראים אנחנו זוכרים עד כמה הכול שברירי ולא שלנו, ועד כמה אנחנו חלום שיכול לעוף. בשגרה קשה לחיות ככה, אבל כדאי לקחת משהו מהתחושה הזאת. לא כדי לפחד, אלא כדי לשמוח. לא כדי להתכווץ, אלא כדי להודות.
ועוד משאלה יש לי. אני יודעת, זו בקשה לא ריאלית, בלתי אפשרית, אשלייתית. ובכל זאת, אני לא יכולה בלי לכתוב אותה כאן, על הדף. אנחנו נוחתים מימי החסד והרחמים אל ישורת אחרונה וסוערת של מערכת בחירות. הייתי כל כך רוצה שנזכור את הסליחות ואת האחדות ואת ההלכה שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. הייתי רוצה שהבקשה לכלות שנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתנו תלך איתנו גם בימים שבהם ככל שההתבטאות כלפי היריבים שלילית יותר, כך זכית ביותר נקודות. האם נצליח לזכור שכל ישראל ראויים לשבת בסוכה אחת? שרק לפני רגע הכנסנו את התורה אחרי שפיזזנו מולה "מפי א־ל יבורך כל ישראל", כן, כל ישראל, גם אלה ששונים מאיתנו בתכלית? הלוואי.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***