היתרון הגדול של הסתיו זה שהוא לא קיץ, לכן הרבה פחות חם. החיסרון הגדול שלו זה שהוא לא חורף, לכן עוד לא ממש קר. המשמעות היא שאף פעם אי אפשר לדעת עם אילו בגדים כדאי לצאת מהבית. יום אחד אתה לובש סוודר והשמש הלוהטת צולה אותך בלי צל, ולמחרת אתה יוצא עם חולצה קצרה וסנדלים ואיך שאתה מגיע לשטח הפתוח ניתך עליך גשם זלעפות משולב בברד וכפור וטיפות של קרח נישאות ברוח.
החזאי הבטיח גשם וקיבלנו שרב
להסתמך על תחזית מזג האוויר בסתיו זה כמו להסתמך על סקרים לפני בחירות. החזאים יודעים שהטמפרטורות יעברו את אחוז החסימה, רק לא יודעים בדיוק מתי, איפה, כמה ואיך זה ישפיע על הקואליציה. זאת אומרת על הקולקציה. על הבגדים שכדאי ללבוש מחר לקראת מזג האוויר ההפכפך כמו ההצהרות של איילת שקד. וככה אנחנו שוב יוצאים מהבית עם שכבות של בגדים ומטרייה למקרה שירד גשם, ובמקום זה מקבלים שרב וטמפרטורות שונות לחלוטין ממה שהבטיחו לנו בבחירות. זאת אומרת בתחזית מזג האוויר. כמה שונות? בערך עשר מעלות. ימינה. טוב, זאת לא הייתה תחזית ליבתית.
אבל השאלה מה ללבוש היא כאין וכאפס לעומת השאלה במה להתכסות בלילה. מצד אחד לא שייך להתכסות בשמיכה הדקיקה של הקיץ, כי כבר לא חם. מצד שני לא מתאים להתכסות בפוך, כי עדיין לא ממש קר. לשם כך המציאו את שמיכת המעבר, שאיכשהו תמיד בבוקר מוצאים אותה על הרצפה – או שחם בלילה ואז זורקים אותה מתוך שינה, או שקר בלילה ואז זורקים אותה מתוך עצבים. כך או כך, בבוקר היא תמיד על הרצפה וכולם עוברים עליה בדרך למקלחת. אולי בעצם בגלל זה קוראים לה שמיכת מעבר.
הפתרון האולטימטיבי הוא, כמובן, להוציא את הפוך. את שמיכות הפוך אני אוסף מרחבי הבית עם פרוץ האביב, מודה להן על שירותן המסור כל משך החורף, מקפל אותן היטב ומכניס לעומק הארון. הן תמיד משמיעות פפפפפ ארוך כזה בשעת הקיפול, כנראה כדי להבהיר שזה לא מקופל עליהן. אני מצידי פותח את הארון העליון, דוחס אותן פנימה וסוגר את הדלת. הן מצידן פותחות את הדלת מבפנים, נופלות על הרצפה ועושות שכיבות שמיכה. אני אוסף אותן מהרצפה, מקפל, מתעלם מהפפפפפ הפרובוקטיבי ומחזיר לארון העליון. הפעם הן זורקות את עצמן על הרצפה עוד לפני שאני מספיק לסגור את הדלת, כמו ילד שמשתטח על הקרקע וצורח שהוא לא רוצה שיאחסנו אותו בארון עד החורף הבא. ככה אנחנו משחקים ביחד כמה שעות, שמיכות הפוך ואני, כשאני מנסה לדחוס אותן והן משתדלות לדרוס אותי, עד שאני מצליח איכשהו לסגור עליהן את דלת הארון, מסתובב אחורה בתחושת ניצחון עילאית ומגלה ששמיכה אחת בכל זאת נשארה בחוץ.
לא משנה כמה נתאמץ, תמיד פוך אחד יצליח להתחבא ויישכח מחוץ לארון. האמת שזה דווקא לא רע שיהיה פוך אחד לגיבוי למקרה שפתאום יהיה קר בקיץ. למשל כשבשלהי יולי ב־12 בלילה אחד הילדים לא מצליח להירדם, הן בגלל שחם לו והן בגלל שהוא לא רוצה ללכת לישון. לגבי חוסר הרצון אין מה לעשות, לגבי החום המציק אפשר להדליק את המזגן. אלא שאז קר לו. לכן טוב שיש שמיכת פוך בהישג יד, כדי שהילד יוכל להתכסות בה ולקום בבוקר מצונן ומנוזל כולו אחרי שבאמצע הלילה הוא זרק את השמיכה מתוך שינה. עניין של הרגל מהתקופה של שמיכות המעבר.
עניין של עמידה בציפיות
אבל כשמגיעים סוף סוף לעונת המעבר, שמיכת פוך אחת כבר לא מספיקה לכל בני הבית, לכן צריך להוציא מהארון את כל השאר. טכנית, קל יותר להוציא את השמיכות מהארון מאשר להכניס אותן. מנטלית, זו משימה לא פשוטה בכלל. איך שאני פותח את דלת הארון הן ממצמצות כמו שמיכות פולניות שישבו חודשים ארוכים בחושך, ואחרי שהן מתרגלות לאור הן תמיד מסתכלות עליי במבט מאשים כמו, ובכן, דודות פולניות.
"באמת טוב שנזכרת בשמיכות האומללות שלך", הן אומרות לי בפכפוך ממורמר, או מרמור מפוכפך, אני לא באמת יודע מה המשמעות של הביטוי המוזר הזה.
"מה שהיה – היה", אני מנסה לפייס אותן, "בואו נפתח דף חדש, נבנה מערכת יחסים חדשה, שיהיה לנו חם ונעים ביחד".
"זה מה שאמרת גם בסתיו לפני שנה ובסוף דחסת אותנו לארון למשך כל הקיץ", הן מאשימות, "אתה והפוליטיקאים בדיוק אותו דבר".
"סליחה?!" אני נעלב, "למה?"
"גם אתה מבטיח הבטחות שאין להן כיסוי".
אז זהו, שבדיוק לגבי העניין הזה של הכיסוי אני צריך אותן עכשיו. אז אני מוציא אותן מהארון, מניח אותן בערמה, שומע אותן מוציאות אוויר בפפפפפ ארוך ומתריס, פותח את הארון הסמוך ומוציא ממנו ערמת ציפיות.
גם לאשתי יש ערמת ציפיות ממני, לכן היא מצפה שאצפה את השמיכה בשמחה. זאת אומרת, היא לא מצפה שאצפה אותן בשמחה אלא בציפיות, ואני מספיק ותיק כדי לצפות שאם אשכח לצפות את הציפות אני אצטרך לפצות אותה. ולא, משחקי מילים אידיוטיים הם לא תירוץ מספיק טוב לחוסר עמידה בציפיות שלה.
לצפות שמיכה זה עניין קל למדי: תופסים את הציפה, מכניסים לתוכה את השמיכה, מיישרים את הקצוות, סוגרים את הרוכסן או את הכפתורים בקצה והולכים לישון בשלווה ובנחת. כלומר, הייתי ישן בשלווה ובנחת, אילו השמיכה הקרצייה לא הייתה בורחת. טוב ציפה אחת ביד משתיים על העץ, אבל איכשהו תמיד באמצע התהליך אני מוצא את עצמי עם ציפה אחת ביד ושמיכה אחת שמגחכת אליי מן הרצפה, חצי תאוותי בידי ובאופן כללי יוצא מדעתי.
באמת שאין לי מושג למה אני לא מצליח לבצע פעולה כל כך פשוטה של שידוך ציפה לשמיכה. ביד אחת אני תופס את הפינה הימנית של הציפה, ביד השנייה את הפינה השמאלית, וביד השלישית מנסה לדחוס פנימה את השמיכה. זאת אומרת אין לי יד שלישית, לכן השמיכה נופלת. ואז חוזרים לנקודת ההתחלה: את השמיכה אני תופס עם הידיים, את הפינה הימנית של הציפה עם השיניים, את הפינה השמאלית עם האצבעות של הרגליים, ואת העיניים אני נושא בתחנונים אל השמיים. השמיים נשארים למעלה, השמיכה צונחת למטה.
אני נושם עמוק, מרים את השמיכה, תופס את הציפה בציפורניים ודוחף בכוחותיי האחרונים את השמיכה שמחליקה באלגנטיות פנימה, משתבללת סביב עצמה ומגחכת אליי במבט שכולו "החיים מלאים הפתעות, מה?"
אז לכבוד הסתיו, שהוא כבר לא קיץ אבל עדיין לא חורף, התחלתי בשעה טובה לישון מכורבל בשמיכת פוך. זאת אומרת אני ישן מכוסה בציפה, והשמיכה מתכרבלת לעצמה בחלק התחתון של הציפה, איפה שנמצאות קצות האצבעות של הרגליים שלי. עניין של ציפיות נמוכות, אתם יודעים. זה לא מאוד מחמם, אבל ממילא עוד לא ממש קר אז מה אכפת לי. כשיגיע החורף אני כבר אראה לשמיכה העקשנית הזו שהאדם הוא השולט ולא הפּוך. או הפוך.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***