כשאנחנו מדברים על השירים ששרו הלהקות הצבאיות בשנות ה70 אנחנו נוהגים לכנות אותם "שירי ארץ ישראל הישנה הטובה", אבל מה לגבי מי ששרו אותן, אותן חברי הלהקות, המנהלים האומנותיים והמפקדים, גם הם ישנים וטובים?
אז על ישנים אין מחלוקת, בכל זאת, חמישים שנה עברו מאז ימי הזוהר של הלהקות הצבאיות, אבל טובים, ובכן, זה תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את חווה ונאווה למשל, כנראה שהן יספרו לכן סיפור קצת אחר מהסיפור הנוסטלגי שכולנו מכירים.
חווה ונאווה (קרן מור וחנה לסלאו), או חוול'ה ונאוול'ה כמנהג הימים ההם, הם הכוכבות של הסדרה החדשה של YES 'מי שמע על חווה ונאווה' שיצרו התסריטאיות גלית חוגי ונועה ארנברג שגם חתומות על הסדרה 'האחיות המוצלחות שלי'' וביים גורי אלפי.
חווה ונאווה (קרן מור וחנה לסלאו) שרתו יחד בלהקה צבאית אי שם בשנת 1974, כשחיילים מזמרים היו הסטארים הכי גדולים במדינה. אלא שהן לא היו סטאריות בכלל, למעשה הן היו שתי החיילות הכי לא חשובות בלהקה, כאלה ששרות "לן לו לו" בשורה שלוש, מאחורי החשובות.
הן לא קיבלו הזדמנות אמתית, וכשכבר הייתה להן- גיורא, מלחין הלהקה נערץ והכריזמטי, דאג לפורר להן אותה. הן השתחררו מצה"ל עם חלום מרוסק וכמה טראומות חדשות, והמשיכו, כל אחת לחוד, בחייה האפורים, חווה הפכה לעקרת בית ואמא לשלושה ונאווה הפכה לעובדת בחברת חשמל שלא ממש תורמת לחברה.
מותו הפתאומי של בעלה של חווה, מפגיש אותן שוב אחרי 40 שנה. המפגש ביניהן והזיכרונות המשותפים מהעבר מצחיקים אותן ואותנו, אבל בעיקר מחזירים להן את 'הביחד', את הברק לעיניים והאומץ לדרוש מהחיים שוב את מה שאבד, או מה שלא העזו לדרוש אז. וכך במפגש 'הלהקה הצבאית לדורותיה', פוגשות חווה ונאווה את מי שהתעמר בהן בלהקה הצבאית ושרק עכשיו הבינו שצילק את נפשן ומצליחות בדרכן להחזיר לו על הכל.
אבל מעבר לבימוי ולקאסט המרשים של השחקנים, שלצד שמות כמו מור ולסלאו, ששי קשת ושמואל וילוז'ני, ליאנה עיון וטליה ברטפלד, כולל גם את הראפרים טונה וג'ימבו ג'יי שעזבו את המיקרופון לטובת תפקיד משחק קטן, מעבר לשירים היפים והרגעים הנוסטלגיים, את 'חווה ונאווה' צריך לראות פשוט כי היא לא מפחדת להסיט את וילון הנוסטלגיה ולהסתכל אל תוך הקרביים של אותם להקות.
"כמו כולנו גם אנחנו גדלנו על הזוהר של הלהקות הצבאיות של שנות ה70", אומרות יוצרות הסדרה גלית ונועה, "הם היו החוויה הישראלית האולטימטיבית, עם יפי הבלורית והקול ב', עם כל השרות והדליות והרינות, אחחח, איזה יופי היה פה. רק שאולי בתוך היופי הזה הסתתר גם צל גדול, כזה שעדיף לשכוח".
והצל הזה, עליו מדברות נועה וגלית, הוא צל שמלווה עד היום בוגרות ובוגרים של הלהקות הצבאיות. לא בהכרח אלו המפורסמים שאנחנו מכירים מהרדיו ומהתקליטים, למרות שהסדרה מראה גם עם מה הן נאלצו להתמודד (עם רמיזה מאוד ספציפית לאלוף פיקוד מסוים שהאגדה עליו סיפרה שהחזיק חיית טרף בבסיס), אלא בעיקר של אלו מהשורה השנייה והשלישית - כמו חווה ונאווה.
והבוגרים האלו, ובעצם כל בני הדור ההוא, כולם הם קצת חווה ונאווה. כולם נזכרים מדי פעם בסיטואציות מהעבר שלהם, דברים שקרו להם עצמם אבל נראים מדור אחר, ואומרים לעצמם "היום זה לא היה יכול לקרות".
כי 'מי שמע על חווה ונאווה' היא אמנם קומדיה שמתרפקת על זיכרונות, אתוס, חלומות ונוסטלגיה, הרבה נוסטלגיה, אבל לרגע היא לא שוכחת שעם כל הכבוד לנוסטלגיה, יש דברים שטוב שעברו מהעולם.