למוטי קרפל אין התלבטות. כפי שסיפר בטורו בעיתון "מקור ראשון" בשבוע שעבר בבחירות הקרובות הוא ילך לקלפי וישלשל אל תוכה פתק לבן. מבחינתו הקיטוב בעם והחרמת הצד האחר עברו כל גבול ולכן הוא מציע לדמוקרטיה הישראלית להתקדם מכאן בלעדיו.
רק לשאלה אחת קרפל לא מתייחס: האלטרנטיבה. לפי קרפל התשובה היא ממשלת אחדות שמייצגת את כל חלקי העם, בה אנשי השמאל הקיצוני מחזיקים בתפקידי מפתח והשפעה וקובעים כיצד יראה צביונה של מדינת ישראל. במצב כזה לכאורה אמור לשרור כאן שקט ושלווה וסוף סוף יפציע הסוף לפילוג בעם.
אולם גם אם נתעלם מהעובדה שהיסטורית כבר קמו כאן ממשלות אחדות והן לא הביאו את האחדות המיוחלת, קרפל מתעלם מהשאלה האמיתית: האם נכון לוותר על כל סל הערכים שעוסק בשאלות הגורליות של מדינת ישראל בתמורה לערך של הנמכת להבות הוויכוח הפוליטי, שמפלג את החברה הישראלית עוד מימי ז'בוטינסקי ובן גוריון?
גם אם נקבל את כל הנחות העבודה שמניח קרפל ונתעלם מהעובדה שבאופן שיטתי יש צד אחד של המפה הפוליטית שמחרים את הצד האחר, הרי שהניסיון הוכיח שבכל פעם שהרוב בעם שמרכיב את מחנה הימין איפשר לצד השני לתפוס בהגה השלטון, הפקרנו למען אחדות זו ערכים שחשובים לעתיד מדינת ישראל לא פחות מאחדות העם.
ניקח לדוגמה את הנושא הביטחוני. ממשלת האחדות של נתניהו וגנץ העבירה את משרד הביטחון לידיו של בני גנץ, שמיישם בפועל מדיניות שמאל (שאף חלה בה עליית מדרגה תלולה בממשלה הנוכחית, כפי שסיפר בראיון לעיתון מקור ראשון אבי רואה, יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות לשעבר). כך קרה שאחרי 12 שנה שהנושא הפלסטיני לא עמד על הפרק, החזיר גנץ אל משרד הביטחון את דוקוטורינת "חיזוק הרשות הפלסטינית", כולל הזמנת מממן המחבלים אבו מאזן לארוחת ערב בביתו בראש העין. בשם מדיניות זו גנץ הפקיר שטחים אסטרטגיים בגוש עציון, שנועדו למנוע רצף טריטוריאלי והוא אף מאפשר הקמת מדינה פלסטינית דה פקאטו ביו"ש, על ידי העלמת עין מהבניה המדינית הפלסטינית שמכתרת את הישובים היהודיים וקובעת עובדות בשטח.
על רקע מדיניות זו של גנץ יש לשאול את קרפל, האם הערך של מתן תחושת שייכות לכל חלקי העם וייצוג השמאל בממשלת ישראל מצדיק את הקמת מדינה פלסטינית בפועל ביו"ש והפקרת ביטחונם של המתיישבים?
כך מצב הדברים גם בתחום הזהות היהודית. בשם ממשלת האחדות קיבלו נציגי השמאל הקיצוני מירב מיכאלי וניצן הורביץ משרדי ממשלה בהם קבעו מדיניות שנוגדת את זהותה היהודית של המדינה. גם כאן חוזרת אותה שאלה, האם תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת וניסיון הכנסת חמץ לבתי חולים בחג הפסח, הכנסת טיפולי שינוי מין לסל הבריאות ועוד מהלכים רבים שנועדו לשנות את צביונה היהודית של המדינה, אינם נושאים חשובים לעתיד המדינה לפחות כמו אחדות העם בין ימין לשמאל?
זה מה שקרה בזמן ממשלת האחדות של נתניהו וגנץ, שהוקמה מתוך תחושת חירום שיש להתלכד מול נגיף הקורונה, אולם מהר מאד גילה הימין ששרי כחול לבן החלו לקדם מהלכים נגד מדיניות הימין עד שהסתבר שהנזק לעתיד המדינה גדול מהתועלת בקיומה של ממשל רחבה. ואם כבר הזכרנו את אותה ממשלה, הרי שיאו של הפילוג בעם, עם הפגנות בלפור שהיו קו פרשת המים של שיסוי החברה הישראלית, החלו דווקא כשנתניהו הקים ממשלה עם המפלגה שחרטה על דגלה את החרמתו.
לצד כל העובדות ההיסטוריות נראה גם שקרפל מתבלבל בין תפקידה של הכנסת לבין תפקידה של הממשלה. בשלטון דמוקרטי יש ייצוג לכל חלקי העם בבית הנבחרים, כל אחד לפי כוחו. אולם את הממשלה מרכיב רוב העם, שנבחר על מנת ליישם את מדיניות הרוב. ממשלה אינה תנועת צו פיוס ולא פעולה של מפגש עם האחר בבני עקיבא או בתנועת "הצופים". תפקיד הממשלה ליישם את המדיניות ולקדם ערכים שמשקפים את רצון הבוחר.
ובשולי הדברים גם צריך לומר: מגוחך שקרפל וחבריו אימצו לפתע את דגל ממשלת האחדות. הרי פטרוניו הפוליטיים בנט ושקד, בהם תמך גם אחרי שהקימו ממשלה עם האחים המוסלמים, היו אלה שבנו קריירה שלימה במשך שנים נגד נתניהו בדיוק על רקע העובדה שהקים ממשלות עם בכירי השמאל אהוד ברק וציפי לבני. דווקא נתניהו היה זה שניסה להנמיך את להבות השיסוי בעם ומעולם לא החרים את ראשי השמאל. אבל אז פטרוניו הפוליטיים של קרפל חירחרו מדון בימין ולא זכורה לי אף התבטאות תמיכה של קרפל באותם ימים במדיניות האחדות של נתניהו.
המסקנה המצערת מכל זה היא כי מבעד לסיסמת האחדות עולה ריח חריף של פסילה אישית נגד נתניהו ומפלגת הליכוד. לא אחדות הם מבקשים, אלא להמשיך את החרמת נתניהו והציבור האדיר שאותו הוא מייצג.