באחד משעורי ימי העיון בתנ"ך שהתקיימו בקיץ השתא, עסקנו בתנ"ך כמפרש של עצמו. ראינו דוגמאות כיצד בספרי התנ"ך אפשר למצוא הרחבות, פירושים ונקודות מבט מחודשות על פסוקים ופרקים במקומות אחרים בתנ"ך.
בעקבות השיעור הזה נעסוק השנה בפירוש פסוקים ועניינים מפרשת השבוע על פי מקורות אחרים בתנ"ך. המקום הטבעי לפנות אליו ברוב הפרשיות בתורה זו ההפטרה, אך אין זה המקום ההכרחי או היחיד. ההפטרה מוקדשת לעתים לעניינא דיומא ולא לפרשה, כמו בארבע הפרשיות המיוחדות של חודש אדר, ובימות הקיץ: תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא, פרשות החורבן של שבתות בין המצרים ופרשות הישועה שמאחרי תשעה באב ועד מועדי תשרי.
כמו כן, ההפטרה אינה המקור היחיד שבו נזכרים עניינים מפרשת השבוע בתנ"ך ויש ענין להכיר גם את האפשרויות האחרות. לפיכך, אין לראות בדפים אלו מדרש הפטרות אלא מדרש התורה ופירושה על פי התנ"ך. נתחיל, בעזרת ה', מבראשית.
אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני סיפורי הבריאה, בין זה שבפרק א' לבין זה שבפרק ב', הוא שבפרק א' מתוארת תכנית אדריכלית מובנית של עולם סדור מן המסד ועד הטפחות, ואילו בפרק ב' וג' מתואר עולם חי ודינמי שיש בו דיאלוג מתפתח בין הא-להים לברואיו, בעיקר עם האדם אך לא רק איתו.
קיומה של תכנית מסודרת שתוכננה ונוצרה בידי האדריכל הא-להי בפרק א', היא היסוד לאמונת האדם בקיומם של סדר, שיטתיות ועקביות בעולמנו. סדר שניתן לחשפו על ידי לימוד ומחקר. פרק א' של ספר בראשית הוא לא רק תשתית אמונת הייחוד היהודית ובנותיה הנוצרית והמוסלמית, אלא גם תשתית האמונה של העולם המדעי מראשיתו ביוון העתיקה ועד שיאי התפתחותו בעידן המודרני: האמונה בכך שיש סדר לבריאה וחוקיות לטבע והם ניתנים להכרה ואף לחיקוי על ידי התבונה האנושית.
לעומת זאת בבראשית ב' אין סדר בריאה שמן הדומם דרך הצומח והחי עד האדם. נהפוך הוא, א-להים ממתין להצמחת עשב השדה ושאר הצומח עד להופעת האדם שיעבוד את האדמה. אחרי יצירת האדם הוא נוטע את גן העדן ומניחו שם. הוא יוצר את בעלי החיים כי לא טוב היות האדם לבדו, ורק אחרי שהאדם לא מצא עזר כנגדו בכל היצורים שהובאו אליו, הוא מפיל עליו תרדמה ובונה מצלעו את האשה. בהמשך הסיפור גן העדן הופך להיות זירת ההתרחשות המרכזית של הבריאה, שם מתרחשים הציווי הראשון, החטא הראשון ועונשיו, הגירוש וגזרת המיתה, אך גם ראשית השיח הבלתי אמצעי של הא-להים עם האדם, האשה והנחש.
בראשית א' מהווה את התשתית לעולם המדעים המדוייקים: פיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכדומה. בראשית ב' מהווה את התשתית לעולם התרבות האנושית, ובכלל זה גם מדעי האדם והחברה: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, וכל כיוצא באלה.
מזמור ברכי נפשי (תהלים קד), יכול להקרא כפירוש של פרק א' על פי התודעה של פרק ב'. מבחינת מבנהו, ברכי נפשי מסודר בהתאמה לפרק א' בבראשית. אולם מבחינת אופיה של הבריאה, הוא אינו מתאר אותה בתבנית האדריכלית של מדעי הטבע, אלא בתבנית החיונית של המפגש המתמיד בין א-להים לעולמו.
נעיין בחלק מפסוקי המזמור להדגמה, ואת היתר רצוי להשלים בעיון במזמור בזמנכם הפנוי:
בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ: במקום "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", היוצר הבחנה ברורה בין הבורא לבריאתו, הבריאה מתוארת כאן כהתלבשות של א-להים בהוד והדר. היא אינה תוצר חיצוני לו כביכול, אלא חלק ממנו.
עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:
הבריאה של היום הראשון והשני, האור, המים והשמים, אינם מוצגים כרכיבי העולם הנברא, האובייקטיבי והנייטרלי של פרק א' בבראשית, אלא כאביזרים מעולמו של הבורא: האור הוא מעין שמלה של הבורא, השמים, נטויים כיריעה ושם הוא רוכב כביכול על העבים ומהלך על כנפי רוח. מעבר לתאור הבריאה של היום הראשון והשני כעיצוב המרחב של א-להים בשמים, נוספו כאן בריות שאינן נזכרות כלל בבראשית: המלאכים והמשרתים. אלו אינם מתאימים לעולם החוק והטבע של בראשית א' כלל וכלל, ולא בכדי מדעי הטבע אינם מכירים אותם או מכירים בהם.
החלק הבא במזמור מתאר את הבריאה של היום השלישי. בבראשית מסופר שהמים נקוו ונוצרה הבחנה בין ים ליבשה, ושבחלק היבשה הקרוי ארץ, הופיע עולם הצומח: מדשא ועד עץ פרי. אך בתהלים, מצוירת כל הבריאה הזאת כפעולה א-להית מעורבת ומכוונת לקראת קיומו של עולם דינמי ופעיל:
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם: גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ: הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:
הסדרת הגבולות בין ים ליבשה אינה חדה ומובהקת, יש מתח בין הרצון של המים להתפרץ ולשטוף לבין הצורך בייצוב הארץ, המצריך גערה א-להית והכנעה של איתני הטבע. אולם בכך לא די. לא נוצרת יציבות סטטית כי קיים צורך בזרימה מתמדת על מנת לאפשר קיומם של מעיינות ונחלים שהם מקור החיות של הנבראים שיופיעו בימים הבאים:
יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם: עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל: מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע: אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:
הדיאלוג הקיומי והדינמי בין א-להים לברואיו, מתמשך והולך לכל ימות עולם, ולא הסתיים ביום השלישי לבריאה. המשקה והמזון, המגורים והמחסה, לאדם ולכל בעלי החיים, בוקעים ופורצים מעבר לתיאור היבש והמדעי של בריאת היום השלישי.
כך הדבר גם בהמשך המזמור, מתיאור המאורות של היום הרביעי: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ..." ועד הופעת האדם הפעיל והעמל ביום הששי: "...יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב."
חלקו השני של המזמור מדגיש עוד יותר את ההשגחה המתמדת והנוכחות הדינמית של ה' בעולמו:
כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן: תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:
בניגוד לבראשית א' שאינו מכיר בקיומו של חטא שהרי הוא מציג עולם מתוקן ושלם, בעל התהלים מציג עולם שיש בו מעלות ומורדות, צרכים וחוסרים, בקשה והענות. והוא חותם את מזמור הבריאה בתפילה ותקווה:
יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּ יָהּ:
העובדה שמזמור התהלים משלב את התודעה האנושית – תרבותית – חברתית של פרק ב' בבראשית באה לידי ביטוי גם בריבוי הפעלים המתארים חוויה רגשית, אנושית, הן מצד האדם והן מצד הא-להים, בין הגערה למנוסה, בין פתיחת היד להסתרת הפנים, בין הציפיה והבקשה לבין ההענות והנתינה.
החיווי השולט בפרק א' בבראשית הוא: "וירא א-להים כי טוב", שהוא הערכה עובדתית. לעומת זאת, החוויה המשמעותית של תהלים היא השמחה: "ישמח ה' במעשיו" – "אנכי אשמח בה'", שהיא עמדה נפשית.
תהלים קד אורג יחד את תודעת העולם הבנוי, המסודר והתכליתי של בראשית א', שהא-להים נמצא מחוץ לו כבורא, ("סובב כל עלמין") עם תודעת העולם הדינמי, החי והחיוני של בראשית ב', שהא-להים נמצא בתוכו כגורם פעיל, יוזם ומגיב ("ממלא כל עלמין").
תפיסת העולם שלנו, אליה אנו מחנכים היא תפיסה דו-מוקדית (אליפטית). אין אנו מתייראים מן הסתירה כביכול שבין התיאורים הפרוזאיים של בראשית א' לבין אלו שבבראשית ב-ג, אלא מהלכים ומשוטטים במרחב שנוצר בין מוקד הסדר והמבנה השיטתי והמוקפד של עולם הטבע והמדעים המדוייקים לבין מוקד החיות והשמחה שבקשר הבלתי-אמצעי שלנו עם רוח ה' המפעמת בכל חלקי הבריאה. אנו שמחים ביכולת להמצא בשני העולמות כאחד ומבטאים זאת בשירה בדרכו של משורר התהלים.
---
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג