בשנים האחרונות התרגלנו שכל אודישן ב'מאסטר שף' או ב'כוכב הבא' נפתח במונולוג קורע לב על ילדותו של המתמודד, ושכל שעשועון מלווה בסמול-טוק בין המנחה למתמודד שמשתף בסיפור חייו המרגש, והאמת, קצת נמאס לנו.
כנראה שגם לקברניטי 'כאן 11' נמאס, כי בשעשועון החדש שלהם, 'האחוזון העליון', הם החליטו לוותר על החלק עם הסיפור האישי של המתמודד, שזה דבר מבורך בפני עצמו, אבל הבעיה היא שהם גם וויתרו על המתמודד.
נכון, יש באולפן מאה אנשים ונשים שמתמודדים על 100,000 שקלים והזכות להיכנס למועדון האחוזון העליון, אבל איך אומרים? כשכולם מתמודדים, אף אחד לא מתמודד...
טוב, אז אם אין אף מתמודד שישעשע אותנו, אז אולי המנחה יצליח לעשות את זה? ושחר חסון מנסה, הוא באמת מנסה, הוא מנווט בין המתמודדים ומנסה לשלוף פרטי מידע מעניינים או אנקדוטות, אבל אעפס, זה לא ממש עובד לו.
או שאולי יהיה יותר מדויק להגיד שזה לא ממש עובד 'להם', לתסריטאים, כי פשוט אי אפשר שלא לשים לב ששחר חסון, אולי המאלתר הכי מוצלח במדינה (וסליחה מכל אוהדי אדיר מילר), מקריא פאנצ'ים מתסריט – ולא אחד מוצלח במיוחד.
אבל יש משהו אחר שהוא דווקא כן מוצלח, וזה הסגנון של השאלות. לא עוד שאלות טריוויה כמו "מה היא בירת מונטנגרו?", אלא שאלות של היגיון בריא, וגם, אם להודות על האמת, כמה וכמה שאלות של היגיון עקום...
אמנם על המרקע מתמודדים רק מבוגרים, לפחות בתוכנית הראשונה ששודרה אתמול, אבל אצל הצופים בבית פעמים רבות דווקא הילדים הם הראשונים לפתור. הצפייה הופכת לחוויה משפחתית, גם אם תחרותית מעט, ומעטות התוכניות שיכולות להתהדר בכך.
אז נכון, השאלות טובות ומהנות, אבל רק בשביל השאלות אנחנו יכולים לקנות חוברת של חידות היגיון, אם ה'אחוזון' רוצה להמשיך פה לכמה עונות ולכבוש את הקהל הישראלי ולהפוך לשעשועון הטריוויה המועדף לצפייה משפחתית, הם צריכים גם להתחיל לשעשע.
לא באופן מאולץ כמו מתמודד שיורד לעשות ג'אגלינג באולפן או לוקץ' שזורק כמה שורות בפרי סטייל, אלא פשוט להסיר את המגבלות מהמנחה שחר חסון. הוא כבר שם, תנו לו לאלתר ולנו להנות.