ביום שלישי הקרוב יתקיים באוניברסיטת בר אילן כנס מיוחד לציון 75 שנים לשנת ההכרעה, שנת 1947.
על ההכרעה שהתחוללה בשנה ההיא באשר לעתיד העם היהודי בארץ ישראל ועל החיים בשנה בה הועלו לגרדום הבריטי מרבית עולי הגרדום מקרב המחתרות ורבים אחרים נרדפו, נלכדו, עונו וגורשו מהארץ, שוחחנו עם שלמה גולדהר, יו"ר ברית חיילי האצ"ל, מהארגונים המובילים את הכנס.
"הסיפור שלנו, לוחמי האצ"ל, קשור בעבותות אהבה למדינתנו. אי אפשר לתאר את החברה הישראלית בלי החותם העמוק והמחזק שהטביעו לוחמי המחתרות שגרמו למשעבד הזר לעזוב את ארצנו והביאו לתקומת המדינה. לא גויסנו בצו אלא ברוח ההתנדבות. צו השעה קרא לנו לדגל שעליו חרתנו את רצונינו להיות בני חורין", אומר גולדהר.
באשר לעולי הגרדום והנשפטים בבית המשפט המנדטורי, הוא אומר: "חברינו המשיכו את המאבק גם בכותלי בית המשפט ועמדו זקופים בגאון מול השופטים הבריטים כשמפיהם בוקעות מילים קשות שהפכו אותם מנאשמים למאשימים. להתקפה המילולית בבית המשפט היו הדים בכל עיתוני העולם והיא זכתה לאהדה גדולה ולהערצה".
אבל הערצה זו לא הייתה נחלת הישוב היהודי בארץ ישראל שלא פעם רדף אותם והסגיר אותם. "במלחמה הזו היינו משפחה לוחמת הקשורה בעבותות אהבה ועמדנו איתן לצד ערכי החופש האמת והצדק", הוא אומר ומוסיף כי מדובר ב"מלחמה עטורה במעשי גבורה והקרבה, טבולה בסבל דם וגרדומים שמעטים דוגמתם בתולדות העמים. עשרה גרדומים העמידו השלטונות הבריטים בארץ ישראל ועוד שניים במצרים ל-12 לוחמי האצ"ל והלח"י. לשיא גבורתם הגיעו חברינו בצעידתם לחדר הגרדום ובפיהם ששירת התקווה עד שעניבת החנק שמה קץ לחייהם הצעירים. עמים בונים מיתוסים שלמים סביב גיבוריהם ושואבים מהם עידוד והשראה לדורות. לוחמי האצ"ל חרפו נפשם בפעולות נועזות ומאבק נגד השלטון הבריטי ולא זכו להכרה והערצה מהישוב המאורגן. סיפורי הגבורה של הלוחמים ועולי הגרדום לא הובאו בספרי הלימוד. היה מאמץ לטשטש ולהעלים את האמת ההיסטורית במוסדות החינוך. הם גילו יחס עוין ללוחמי המחתרות, התכחשו להם והעבירו בצורה מעוותת את סיפורם ועמלו כדי לגמד את פועלם. לוחמי האצ"ל רשמו דפים של גבורה בתולדות עמנו. ככל שחלפו השנים מזהירה גבורתם, נאמנותם ומוכנותם לכל קרבן למען עמם ומולדתם בשחר עצמאותנו".
מוסיף גולדהר ומספר כי גם "קציני השלטון הבריטי התייחסו לבחורינו בהערצה רבה. בסתר ליבם הזילו דמעה. הקצין הבריטי שירה בדב גרונר נקשר אליו ולא יכול היה להסתיר את רחשי ליבו. שנים רבות לאחר מכן הוא הגיע לארץ והדבר הראשון שהוא ביקש היה לבקר באנדרטה לזכר גרונר ואמר שהוא רוצה להניח זר לזכרו של הלוחם האמיץ ביותר שפגשתי בימי חיי".
על הרדיפה של הישוב היהודי את לוחמי המחתרות מעבר לניסיון לגמד ולהעלים את סיפורם, הוא אומר כי אכן "הלשינו עלינו, הסגירו אותנו ובגללם הבריטים שלחו אותנו לקניה כי חשבו שמשם אין לאן לברוח, אבל
יצחק שמיר הצליח לברוח מקניה, הגיע לצרפת והיה לראש ממשלת ישראל". גולדהר מספר מעט מהחוקים הדרקוניים של המנדט הבריטי, חוקים שכמעט והביאו למותו שלו: "ברגע שנתפסת עם רובה אקדח רימון או כלי מלחמה אחר נידונת למוות ולא היה ערך למשפט. ברזני נתפס עם רימון יד בכיס ונידון למוות ותלו אותו".
הוא עצמו היה בגיל 16 בשנת 1947 ועל התחושות של לוחם צעיר בשנה בה בזה אחר זה מועלים לגרדום טובי הלוחמים ואחרים נכלאים מעונים ומגורשים, הוא מספר כי הייתה זו "תחושה של התרוממות הרוח. הייתה אצלנו קינאה, מתי אהיה מסוגל לעמוד לפני בריטים ואדבר בצורה כזו כפי שאבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס דיברו. הייתה קינאה, מתי נזכה לדבר כך בפני השלטונות הבריטים".
"בגיל שלי הם לא העזו להעלות צעירים כמונו לגרדום. כמעט נתפסתי עם שני רימונים בכיס. הצילו אותי נהגי אגד שיצרו קיר אנושי שחצץ ביני לבין הבריטי שכיוון אליי את מכונת הירייה. הם אמרו לו מה אתה רוצה מהנער הזה שאין לו שום דבר בכיסים. הוא דרש שאוציא את מה שהיה לי בכיסים והם יצרו קיר אנושי ואחד מהם אמר לי לברוח. כך ניצלתי".
בשנת 47' מציין גולדהר התחזקה התערבות האומות בצורך לדאוג לגורל העם היהודי וארץ ישראל. הוא אינו יודע להגדיר מדוע הדבר התרחש דווקא בשנה זו, אך בפועל תקופה זו הייתה המכרעת.