פרשת בראשית מסתיימת בהעצבות ליבו של הבורא על רעת האדם הגדולה בארץ, ועל היות "כל-יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" (ו', ה'). כתוצאה, הוא מחליט שהוא ימחה את כל עולם החי, למעט משפחתו של נח.
הוא מביא את המבול, ולאחריו אנחנו פוגשים פסוק מפתיע שמשתף במחשבות ליבו של הבורא: "... לא אסף לקלל עוד את האשמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא-אסף עוד להכות את-כל-חי כאשר עשיתי" (ח', כא').
גם עכשיו הבורא פוגש ברע הבסיסי שבאדם, בדומה למה שפגש לפני המבול. למה עכשיו המסקנה שלו היא שהוא לא יכה יותר את כל החי?
מה השתנה אחרי המבול, שגורם לו להחליט לפעול בטקטיקה ההפוכה עם האדם? במקום להשמיד אותו, לכרות איתו ברית חד כיוונית, שבה הקשת מסמלת את מחויבותו לא להחריב יותר את העולם?
מתשומת לב גבוהה למציאות של לפני ואחרי המבול, ניתן למצוא מספר הבדלים תשתיתיים במציאות של לפני ואחרי המבול. נזהה שלושה מתוכם.
הבדל אחד, מרומז מאוד, הוא שניכר שלפני המבול כלל לא היתה מציאות של גשם שיורד מן השמים!
פרשת בראשית פותחת בתיאור של מציאות בה "...לא המטיר ה' אלהים על הארץ…" (ב', ה'). מאז איננו פוגשים את הפועל מ.ט.ר עד לפרשה שלנו, בפרק ז', פסוק ד': "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ…".
מה שיש עד עכשיו זהו "אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (ב', ו'). ניתן להבין שזהו מנגון שקשור במים ש"מתחת לרקיע" (א' ח'), ולא מתוך הגשמים שמה"מים אשר מעל לרקיע" (א',ח'), כמתואר ביום הבריאה השני .
בתיאור המבול, אנחנו פוגשים את התיאור "ארבת השמים נפתחו" (ז', יא'). מה שרומז לנו שהם היו סגורים עד אז. והרמז המפורש ביותר לאי-קיום הגשם עד אז, הוא שלאחר המבול ה' יוצר את מנגנון הקשת בענן. אם היה גשם לפני כן, במשך 1656 שנות קיומו של העולם, וודאי היתה מופיעה גם קשת מפעם לפעם. מתואר לנו שעכשיו נוצרה הקשת, מה שמרמז שרק עתה נפתח מנגנון חדש של הורדת מים, הישר מארובת השמים, מגובה שבו נוצרת הקשת.
אולי פתיחת מנגנון ירידת "המים העליונים" נועדה לשרת לא רק את הורדת מי המבול, אלא פתיחה של מערכת נצחית שמושכת את מבטו של האדם לשמים. להסתכל ולהתחבר אל יוצרו, ולהזכר מי ברא את העולם ומי מניע אותו. להכניע את יצרו של האדם לקבל את היותו "צלם" הבורא, ולא הבורא השליט עצמו. זהו מנגנון שמשמר מערכת שמזכירה לאדם את תלותו בבורא עולם, ואת מקומו ההולם בבריאה.
עוד שינוי גדול שמתכתב עם ההכוונה של יצר האדם אל מקומו הנכון היא ההזמנה החדשה של הבורא אל האדם לאכול בעלי חיים, ולא רק מן עולם הצומח כפי שהוא הוזמן ביום בריאתו: "כל רמש אשר הוא-חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את-כל". (ט',ג').
המושג "רמש אשר הוא חי" יכול להדהד לנו את עץ החיים, שהאדם בתחילה נועד לאכול ממנו, ואחר גורש מהקשר איתו. אולי באופן מעניין דווקא המפגש עם המוות של החיות והאכילה שלהם, זוהי תזכורת נוספת לאדם לקיום המוות בעולם. קיום שבסופו של דבר יהיה גם מנת חלקו. היותו בן מוות, ולא היצור האלמותי שהוא נועד להיות מענוות ומזכירה לו שאין בידיו כוחות אינסופיים. מקור הכוחות הוא הרבה מעליו.
שני יסודות אלה מהווים את התשתית להבדל השלישי, והוא שהבורא מתחיל לתחת הנחיות וציוויים- איך לחיות בעולם החדש שלאחר המבול. אולי זאת מתוך ההבנה שהאדם חייב את ההדרכה הזו בשביל לווסת את יצרו לטובה במקום לרעה.
פרשת נח מזמינה אותנו לראות את ירידת הגשמים לא רק כתנועה של השקיה, אלא גם כתנועה של תקשורת בין הבורא לביננו, והיא קשורה בברית שהוא לא יוותר עלינו לעולם.
בימים אלה של תפילה לפתיחת ארובות השמים וירידת גשמי ברכה, אנחנו יכולים לשמוע את ההזמנה של פרשת נח אלינו לחוות את רגעי התפילה לגשם לא רק כתפילה להשקיה עצמה, אלא תפילה לעצם חוויית התקשורת בין שמים וארץ, תפילה לחוויה שהבורא עמנו, שהוא שומע אותנו, שמח בנו, ונענה לקריאותנו אליו.
שיהיה לכולנו חורף נעים של גשמי ברכה, ומענה לתפילותנו העמוקות ביותר.