בלילות שבת בבית סבי, יעקב מרידור ז"ל, המקום של הנכדים היה על "אריה". אריה היה שמיכה מיתולוגית עם ציורי חיות בצבע כתום, וזה היה המקום שבו הנכדים שוכבים בשקט אחרי הסעודה. בבית של סבא שלי היה צריך להיות בשקט בליל שבת כדי לא להפריע למבוגרים לצפות בחדשות. ככה זה כשסבא שר וחבר כנסת והחבר הכי טוב של סבא הוא דוֹד מנחם (בגין).
גדלתי במשפחה פוליטית. אבי נפטר במהלך כהונתו כחבר כנסת ואמי השתייכה לדור הנסיכים. היא פעילה עד היום, כמו ברסלבית אמיתית שאין לה ייאוש כלל. בשבתות בילינו בחווה של לילי ואריק (שרון), שהיה חברו הטוב של אבי. מאז שאני זוכרת את עצמי סחבו אותי לכנסי הליכוד, שם נאלצתי לחייך ולהקשיב לנאומיה של אמא על שורשיו האצ"לניקים של העומד מולנו. "הוא גר ברחוב הזה והזה, הסליק היה בגודל הזה והזה ובגין התחבא בו מהתאריך הזה והזה". אמא שלי זכרה הכול מתוך הכרת הטוב עצומה לאנשים שהסתירו את בני משפחתה המורחבת. הכרת הטוב היא תכונה יהודית ואנושית נצרכת, אך מתברר שהיא תכונה שלא מתאימה למי שרוצים לעסוק בפוליטיקה. היא נכחדה ביחד עם פרגון, ענווה, קרדיט משותף, לקיחת אחריות אישית והמילה "אנחנו". חבל.
לכו לעבוד באיקאה
למישהו שמגיע מרקע משפחתי כשלי לעולם אין תהייה אם להצביע או לא. מצביעים, נקודה. אבל ככל שאני גדלה, אני מוצאת שהפעולה הזאת קשה לי יותר ויותר. אולי זו הזילות של תכיפות הבחירות. מיום חגיגת הדמוקרטיה המבשרת על יציבות שלטונית של נבחרים הפועלים בשליחות היושבים בציון ולטובתם זה הפך לדלת מסתובבת הנתונה לגחמותיהם ושיקולי האגו של מרפדי הכיסאות. אולי אני מתקשה כי השורה הכי נכונה המתארת את מצבנו היא "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?" והתשובה העצובה לשאלה: אין. "אין למי להצביע", זה המשפט הכי שגור בכל שיחה מזדמנת עם חברים מימין ומשמאל. תחושת שותפות גורל מעליבה. כולנו בהרגשה שמאחורי פתקי הרשימות בקלפי רוב שליחי הציבור אינם ראויים לייצג אותנו. תרבות הדיבור וההתלהמות של רובם מביכים את המתבונן כל פעם מחדש, הדחף לזכות בכמה שניות של רייטינג מזכיר גימיקים של פליטי ריאליטי מתחילים ותאוות השלטון הנהנתנית מתודלקת על ידי פילוג העם לפלחי מנדטים. בגדול הייתי ממליצה שילכו לעבוד באיקאה, כי נראה שתחום העניין העיקרי שלהם מסתכם בכיסאות.
לפני כמה שנים, לנוכח רשימת המועמדים לראשות העיר, הבנתי שאורח חיי לא יזכה לתמיכה בעיר מגוריי. המרוץ היה בין אדם שאינו שומר תורה ומצוות ובין אדם שמתנגד לשמירת תורה ומצוות. לוז לוז סיטואיישן בשבילי. עשן יצא לי מהאוזניים. בין הפח לפחת, מה אני אמורה לעשות? בניסיון לעכב אותי מלהזמין חברת הובלה, אחת מחברות הפרלמנט בקבוצת הווטסאפ ענתה: "מול הקלפי אף אחד לא מוצא את מי שהוא מאמין בו במאה אחוזים. שמים את הכי פחות גרוע". בבחירות האחרונות שוב נעזרתי בפרלמנט. עד הכנסת הפתק למעטפה הם תפקדו כקבוצת תמיכה. עמדתי בדמעות מאחורי הפרגוד. על אמת דמעות. בסדר, אני מבינה שעליי להתפשר. אבל מה עושים כשאין אנשים שאפשר להאמין אפילו לשישים אחוזים ממה שהם אומרים?
תתפשרו על הכול חוץ מהתורה
לפני שבוע הבכור קיבל בפעם הראשונה הודעה לבוחר. הייתי אמורה להתרגש בשבילו, אבל אני לא מתרגשת. אני עצובה בשבילו. בשביל כולנו. עצובה על ההתפשרות העצומה שהוא ייאלץ לעשות במימוש זכותו האזרחית. עצובה בשבילו שאין אדם אחד שאפשר לשאת אליו עיניים. לדעת שאמת ויושר, מידות טובות וערכים עומדים לנגד עיניו. דרך אגב, לעניות דעתי ואמונתי "לנגד עיניו" זו המדרגה הנמוכה ביותר שצריך לצפות לה ממישהו. המדרגה הגבוהה יותר, שעליה מזמן ויתרנו, היא להתנהג לפי הערכים שהאדם מאמין בהם. תקנו אותי אם אני טועה, אבל פוליטיקאי לא נולד פוליטיקאי. הוא נולד אדם ומתחנך ככל שאר בני האדם. לא ברור למה כשהוא נכנס למשחק התועבה הזה נדרש ממנו פחות. התרגלנו לצפות ממנו לפחות. אני בעיקר עצובה כי כלפי ילדיי, מבחינה חינוכית, זה לא נכון לא להצביע, אבל גם לא נכון להצביע לשליחי ציבור שמזמן שכחו שזה הייעוד שלהם.
אז מה בכל זאת יש לי לייעץ לבני בבואו לקלפי? איזה טיפ אני יכולה לתת לצעירים שבוחרים לראשונה? הנה הטיפ שלי: אל תצביעו לאנשים, תצביעו לדרך. תצביעו לערך. תצביעו למה שהכי חשוב לכם בחיים.
אצלי זו התורה. דרכו של ה', שמירה על מצוותיו. הפכתי את עולמי כדי ללכת בדרכו. אם כך, זה הערך העיקרי שעליו אני לא יכולה לוותר ועליו אני מסרבת להתפשר כשאני מושיטה את ידי לפתק. הלוואי שהיד לא הייתה רועדת לי. הלוואי שהפוליטיקאים חובשי הכיפות היו צחים ללא רבב כמו הקיטל שלהם ביום כיפור. הלוואי שהם היו נוצרים לשונם מרע וחושבים לפני שהם מחללים שם שמיים. הלוואי שהייתי גאה שאלו האנשים שמייצגים אותי. ולא רק בשישים אחוזים. אבל אם עליי להתפשר על משהו, לא אתפשר על המלחמה על אופייה היהודי של המדינה שלנו. זה אומר שעליי לבחור באנשים שנלחמים בשבילנו על השבת, גם אם בנוסף לכך הם נלחמים מלחמות שאני לא דוגלת בהן. התורה היא הראשונה במעלה.
אדם שומר תורה ומצוות, אדם שמצוות ה' חשובות לו – אינו יכול להצביע לאנשים שאינם דוגלים בערך הזה שלשמו התכנסנו. בשביל זה יש חילונים. כל כך עצוב לי שבראש המפלגה הנושאת את השם "הבית היהודי" עומדת אישה שאינה שומרת מצוות. איילת שקד אולי מאמינה בעם ישראל ובארץ ישראל, אבל היא חסרה לחלוטין את הצלע השלישית שהיא תורת ישראל. מישהי שמופיעה יום לפני ראש השנה בקמפיין שזועק "לא משנה איפה היית כל השנה, בראש השנה חוזרים הביתה" לא מבינה את המטריה. בראש השנה זה בדיוק משנה איפה היית כל השנה. בדיוק על זה נידונים! נשבר לי הלב כשאנשים ששומרים מצוות ומחפשים את שישים אחוזי ההתאמה שלהם בוחרים להכניס את התורה בתוך ארבעים אחוזי הפשרה.
אז מה אייעץ לך, בן שלי? שתבחר בדרך ולא באדם. שלא תתלה יהבך במבטיחי הבטחות ומפריהן. אייעץ לך לבחור בתורה. הערך העליון הזה שנתן לנו את הזכות לשבת בארץ הטובה מאוד מאוד הזאת. שתבחר באנשים שאינם מצניעים את היותם שומרי מצוות, כאלה שמסובבים ומסלפים את דבר ה' כי מתחשק להם להקים מפלגה. מעל הכול אייעץ לך להתפלל בכוונה גדולה "השיבה שופטינו כבראשונה... ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך". אחרת נתראה בסבב מספר שש.
לתגובות:ayakremerman@gmail.com
***