"סימן ההיכר שלנו – עין טובה"

במפגש שנעשה ערב הקמת בית יתיר, היישוב הראשון בהר חברון, שהתקיים בבית היערן ביער יתיר, השתתפו כמה חברים, חלקם מישיבת מרכז הרב, כמו הרב משה הגר, זאב חבר (זמביש), רון שכנר ואפי איתם. במוצאי השבת הגיע לשם חנן פורת ז"ל, וכששאלו אותו המתיישבים הצעירים "איך נדע אילו משפחות לקבל?" העניק את התשובה הגורפת לוועדות הקבלה העתידיות ליישובי החבל. חנן ענה להם בפשטות ובחן השמורים לו: "משפחות שיש להן עין טובה".

ארבעים שנה אחר כך מאשר ראש מועצת הר חברון יוחאי דמרי כי צוואתו של חנן פורת נשתמרה באנשי המקום: "העין הטובה היא סימן ההיכר שלנו, והיא המאפשרת לחבר ולאחד. לא בכדי נמצאים כאן במועצה אחת יישובים דתיים, מעורבים וחילוניים, יישובים חקלאיים, מושבים שיתופיים, יישובים קהילתיים ועירוניים ואפילו אוכלוסייה חרדית. פה זה הסיפור של עם ישראל, שמגיע לכאן בעקבות הצעדים של האבות ומנגינתו של דוד המלך, שחיבר כאן חלקים מספר תהילים. העין הטובה שמביאה את הרוח המיוחדת יוצרת קהילות קהילות, ולכן כל הזמן הביקוש פה עצום. זה מה שבעצם גורם למקום להיות כמו שהוא".

הבנים שומעים את קולות האבות

בעוד אזרחי ישראל חוזרים לשגרה אחרי החגים, תושבי המועצה האזורית הר חברון נכנסים לחורף של חגיגות, שהחלו בפסח האחרון וצפויות להימשך עד חג הפסח הקרוב. המועצה הכינה לתושבים שורה של פעילויות יישוביות לכל הגילים, וגם אירועי שיא כמו הופעות, חנוכת אתרי תיירות חדשים ועוד. הסיבה למסיבה היא כאמור ציון ארבעים שנה להקמת מועצת הר חברון, חבל ארץ שמתמודד עשרות שנים עם אתגרים מורכבים ומגוונים, ואף על פי כן מצליח לטפח מגמת עלייה משמעותית בעשור האחרון.

האירועים, שעד כה זכו להצלחה מרובת משתתפים, הם רק חלק קטן ממה שמשמח את ראש המועצה, יוחאי דמרי. כשהוא מדבר על ההתפתחות במועצה האזורית הר חברון האור ממש קורן מפניו. הוא מצביע על שיעור גידול גבוה בהשוואה לנתונים במועצות אחרות, עם קצב גידול של 6.5 אחוזים בשנה לעומת הממוצע הארצי העומד על שני אחוזים. כיום מונה המועצה יותר מ־12 אלף תושבים. אומנם במספרים מוחלטים לעומת מועצות אחרות ביהודה ושומרון עדיין זהו מספר נמוך, אולם כאמור באחוזים הייתה קפיצה דמוגרפית מכובדת ביישובי המועצה.

"מדובר בזינוק מאוד משמעותי של גידול אצלנו במועצה", מתמוגג דמרי, "מספר התושבים הכפיל את עצמו בעשור האחרון. מספר התלמידים שפתחתי איתם את שנת הלימודים האחרונה היה זהה למספר תושבי המועצה לפני כעשור", הוא נרגש. "יש לנו מה להציע. די לציין שעם הקמת המועצה היו כאן רק ארבעה יישובים, ארבעים משפחות ו־120 תושבים, וברוך ה' היום יש כאן עשרים יישובים, 12 חוות בודדים ויותר מ־12,000 תושבים. 700 יחידות דיור נוספות בשלבים שונים של תכנון ובנייה, ועוד כ־4,000 יחידות דיור שנמצאות בתהליכי תב"ע באישורי המנהל האזרחי".

את ההצלחה העכשווית תולה דמרי בהיסטוריה המפוארת. "יש למקום הזה מה להציע, יש בו עבר מפואר. עכשיו אנחנו מתחילים מבראשית, וחשוב לדעת שסיפורי האבות והאימהות מתחילים להתרחש בין באר שבע לחברון. רק בהמשך הם נודדים צפונה לבנימין ושכם. הסיפורים של אבות האומה התרחשו פה. דוד המלך שבורח מפני שאול מתחבא באזור של הר חברון", אומר דמרי ומצטט פסוק על נבל הכרמלי: "איש מעון ומעשהו בכרמל". "אלו אירועים שמתרחשים ביישובים שלנו, וכשהבנים שומעים את הקולות של האבות הם מבינים שיש סיפור גדול במקום שאנחנו הולכים בעקבותיו. יש כאן אנשים עם אידיאלים, חלוציות ורוח מיוחדת".

אבל העובדה שאדמת הר חברון היא ערש סיפורי התנ"ך לא הצליחה להוות אבן שואבת לרבבות מתיישבים חדשים בשלושים שנותיה הראשונות של המועצה. לעומת רוב המועצות בשומרון, בבנימין ובגוש עציון, שם כל יישוב מונה לרוב 200 משפחות ומעלה, בדרום הר חברון במשך עשרות שנים לא הצליחו להתרומם למספרים הגבוהים הללו. לפני עשר שנים מנתה המועצה כ־7,000 תושבים בלבד. כאמור, בעשור האחרון חווה המועצה התקדמות בכל המישורים, אבל דמרי מכוון הלאה. לצד הסיפוק מהגידול במספר התושבים הוא מסמן את המטרה הבאה: "בעזרת ה' נגדיל פה את המימוש והאחיזה שלנו בתוך היישובים. אם בעבר היינו רגילים לראות בהר חברון יישובים של 60-50 משפחות, כעת המשימה שלנו היא שבכל היישובים יהיו לפחות 250 משפחות. אנחנו מתחילים לראות את זה. כבר כעת יש לנו שלושה יישובים גדולים שמתקרבים ל־200 או עברו את ה־200 משפחות".

מה הוביל לשינוי הדרמטי? האם זהו יוקר המחייה שדחף אנשים להגיע למקום זול, או אסטרטגיה שהובילה המועצה, ואולי פעילות קהילתית של התושבים עצמם?

לטעמו של דמרי, כל התשובות נכונות. "לדעתי התהליך קורה כבר שנים רבות, לא רק בשנה־שנתיים האחרונות. התהליך מנוהל, מובל וסדור. מבחינתנו זו המשימה העיקרית - להפוך להיות מועצה גדולה, וזה ברור לכולנו שאנחנו משלמים מחירים", קובע דמרי ומונה את הסיבות להצלחה. "ראשית כול, החיזוק של הקהילות. אם בעבר חשבו שבתים ימכרו את עצמם, כיום אנחנו מבינים שהקהילות מוכרות את הבתים. לכן אנחנו משקיעים מאוד במנוע של הקליטה בתוך הקהילות.

"שנית, להפוך את השיטה. בעבר הביקוש הכתיב את הקצב של הבנייה, לכן היו בונים שכונה של 15-10 בתים, וזה בעייתי. כיום רוב ככל המקומות אצלנו שיוצאים לפרויקטים בונים 60-50 בתים, ובטנא עומרים יצאו עם פרויקט של 130 בתים. אם בעבר בתים נמכרו מתחת למיליון שקלים, היום אין בתים מתחת למיליון שקלים ורוב הבתים עוברים את המיליון וחצי. כך לדוגמה בנגוהות החליט יזם של הרי זהב לבנות במאסה של 50-40 בתים, ובמחירים של כ־800 אלף ומעלה. היום הבתים שם עולים יותר ממיליון שקלים. זו בדיוק הדוגמה לאיך מגדילים את ההיצע ובעקבות כך מגדילים את הביקוש ולא להפך".

לדברי דמרי, סיבות אלו מתכתבות עם הסיבה השלישית: יוקר המחיה והחיפוש של הישראלים אחר דירה, שכולל לרוב יציאה מהערים לפריפריה. "הנקודה השלישית מתכתבת עם השינויים שקורים בישראל כולה ועם ההבנה ששווה להיות פה, שיש לנו באמת מה להציע ולא נורא להתרחק מהעיר. אגב, לא רק מירושלים. מגיעים לכאן מאזור תל אביב ומהדרום וגם בנים ממשיכים".

דמרי עצמו ומשפחתו המורחבת הם מודל מפואר של בנים ממשיכים בהר חברון. "ההורים שלי הגיעו להקים את היישוב עתניאל לפני כ־39 שנה, ואני הייתי רק נער צעיר שסיים את כיתה י"ב. כאן פגשתי נערה צעירה שהפכה להיות אשתי ואם ילדיי", אומר דמרי בחיוך. "ההורים שלי, שיהיו בריאים, עברו כבר את גיל שמונים. אחי, אני, שניים מהילדים הנשואים שלי והנכדים המתוקים שלי, כולם גרים פה. זה הסיפור של הר חברון".

דמרי מדגיש כי הוא אינו מקרה נדיר של בן ממשיך ביישובי המועצה. "בכל יישוב שתושביו מגיעים לשנות הארבעים לחייהם יש לנו בנים ממשיכים. אני דוגמה יותר קיצונית בעניין, אבל יש פה במועצה לא מעט כאלה, גם אם מדובר בדור שלישי ולא רביעי כמו אצלנו. משפחות גדולות בלי עין הרע, שבט שמונה כעשרים או שלושים ילדים ונכדים. המשפחות מבינות את העוצמה הטמונה במגורים במקום משפחתי שתומך ויודע לתת מענה הדדי. כלומר, גם המבוגרים נתרמים מהבנים שמסייעים ועוזרים ובמקביל הנכדים נהנים מהקרבה לסבא וסבתא. זו חזרה למסגרת שבה חיו בעבר הלא רחוק, לפחות ככה סיפרה לי סבתא שלי".

מדוע אין רב אזורי?

ביחס כמעט בלתי פרופורציונלי למספר היישובים, מצטיינת מועצת הר חברון במספר מוסדות התורה והחינוך שבה, אשר כוללים מגוון של ישיבות ורבנים על הסקאלה התורנית. בין השאר ניתן למנות את ישיבת ההסדר בעתניאל, ישיבת רעותא בכרמל, המכינות ביתיר ובתלם, הישיבה הקטנה ושבי חברון לצעירים במעלה חבר, הישיבות התיכוניות סוסיא ועתניאל, מדרשת מעון לבנות, כולל הדיינות בבית חגי, ומוסדות חינוך כמו בית הספר שדה בסוסיא והמדרשה במעלה חבר. "יש לנו עולם תורה מגוון ומשמעותי. לא סתם אין פה רב אזורי", מגלה דמרי ומסביר: "כי לא הרי הרב חזי כהן מסנסנה, כהרי הרב ראם הכהן בעתניאל, כהרי הרב אלטשולר בסוסיא. יש פה תורה רחבה ושונה".

על אף הדמויות התורניות שהגיעו מהישיבות הללו או יצאו מהן ומשכו אליהן תלמידים מרחבי הארץ, לא היו הישיבות מנוף לצמיחה דמוגרפית של היישובים ומרבית התלמידים לא נותרו לגור בהם. למשל, ביישוב עתניאל עברו בעשורים האחרונים יותר מ־500 משפחות אברכים, אולם לא קבעו את ביתן ביישוב. "ראשי הישיבה לא ראו בה מנוף להביא משפחות לדרום הר חברון", מסביר דמרי, ממייסדי הישיבה בעתניאל. "הבוגרים שלהם פרושים ברחבי הארץ ועוסקים בתחומי עולם שונים".

לעומת ראשי הישיבות, ראשי המועצה הקודמים דווקא ראו בהקמת מוסדות תורה וחינוך מנוע התיישבותי וניסו באמצעותם להביא עובדים ומשפחות. שפע האתגרים בהר חברון – המרחק מהאזור המרכז והסכנה הביטחונית - הקשה על הבאת משפחות חדשות. הקמת מוסדות החינוך סייעה ליישובים הצעירים, מה שמסביר את ריבוי המוסדות במועצה.

לא מעט פיגועים מחרידים שנחרתו בזיכרון הציבורי התרחשו ביישובי הר חברון או בכבישיו. כך למשל הפיגוע בישיבת עתניאל, שבו נרצחו ארבעה תלמידים; רצח דפנה מאיר, תושבת עתניאל; רצח הרב מיכי מרק, תושב עתניאל, ורצח יוסי שוק, תושב בית חגי. נרצחים נוספים בכבישים, שאינם תושבי המועצה, היו הרב יוסף וחנה דיקשטיין, הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ועוד. רק לאחרונה נורו יריות שחדרו אל בית המדרש רעותא ביישוב כרמל, ובנס לא נפגע איש.

דמרי מעדיף לא להגדיר את כל שטחי המועצה כמוכי טרור אלא ליצור בידול. לדבריו, יש שונות רבה בין היישובים. "אי אפשר לשים את כל היישובים תחת אותה קטגוריה. ישנם יישובים שאם תפתח מחוגה ברדיוס חמישה קילומטר לא תמצא יישוב ערבי אחד, ואילו יש יישובים כמו עתניאל שחטפו יותר. זה בדרך כלל קשור לקרבה לאוכלוסייה הביטחונית (הכוונה לאוכלוסייה ערבית שממנה יוצאים המחבלים, ד"ע) שקרובה אליהם יותר, וממילא הם נמצאים במאוימות גבוהה יותר. היום ברוך ה' היישובים הללו הרבה יותר טובים הגנתית, בלי לפתוח פה לשום דבר. תמיד צריך לזכור את דברי המדרש שהיוצר לא מקיש אלא על קנקנים חזקים. כשמסתכלים במבט לאחור רואים יישובים עוצמתיים מאוד שהולכים וגדלים דווקא מתוך הניסיון הקשה שעברו".

מדוע מלכתחילה לא הצטרפתם למועצה גדולה סמוכה, כמו גוש עציון? למה להיות לבד?

"בסוף זו פונקציה של שטח, לא הייתה פה פוליטיקה בכלל. תחשוב רגע על חבל ארץ שמקים בארבעים שנה עשרים יישובים. אין חיה כזאת. כל מועצה שיש בה הקמה של יישוב אחד, קל וחומר שלושה יישובים, נחשבת למטאור. היכולת להקים יישובים היא פונקציה של אנשים שנמצאים במועצה", אומר דמרי ומסביר: "בתחילה היישוב הראשון בית יתיר היה שייך למועצה האזורית תמר, והיישוב השני כרמל היה שייך לגוש עציון. אחרי הקמת שני היישובים הבאים, קרי תלם ומעון שהפך להיות סוסיא, הוחלט להקים מועצה בפני עצמה, כי צריך הרבה כוחות לאתר קרקעות, לעשות הפקעות ולהקים צוות קו כחול. למעשה להתחיל מאפס. בין חברון לצומת שוקת לא היה יהודי אחד שהסתובב פה, והיום ברוך ה' אחרי גלות של אלפיים שנה חיים כאן 12 אלף יהודים עם תעשייה מתפתחת, מערכת חינוך, עולם תורה, קהילות מגוונות ומערכת מסחר שהולכת וגדלה".

פיאד מיישם את תוכנית אלון

כדי שתצמחו עוד יותר אתם זקוקים לחיזוק התדמית. כרגע האזכורים החדשותיים ביחס אליכם לרוב נוגעים בפעילות של אנרכיסטים. יש לכם דרך להתגבר על כך?

"יש אצלנו גורמי שמאל אנרכיסטיים שפועלים ביחד עם הרשות הפלשתינית וממומנים על ידי כספים זרים. זה חלק מהמערכה על שטחי C". דמרי מזכיר כי תוכנית פיאד דיברה על דרום הר חברון כאזור שבו אפשר ליצור רצף של בדואים שנמצאים בישראל עם פלשתינים ביהודה ושומרון, ובכך לפרז את מדינת ישראל ולחצות אותה לשתי מדינות, המזרחית והמערבית. לכן, לדבריו, עומק המאבק הוא נגד ההתיישבות בהר חברון. "לא לחינם בתוכנית אלון בשנות השבעים נכתב דווקא על השטח הזה שהוא חייב להיות חלק מישראל הריבונית, כדי שהדבר לא יקרה. אלא שהמדינה התמהמהה. בא פיאד, לקח את תוכנית אלון ואמר: לא עשיתם, אנחנו נעשה את תוכנית אלון. לצערי זה מה שקורה בפועל. מדינת ישראל לא מספיק מכירה בחשיבות של השטח הזה".

בנקודה זו מפתיע דמרי ומשבח את שר הביטחון בני גנץ, אשר נחשב עוין להתיישבות ביהודה ושומרון. "לשבחו של בני גנץ אציין שהוא אמר לי לא פעם ולא פעמיים שהוא רואה את הדברים עין בעין כמו אלון, שזהו מקום עם חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל". יחד עם זאת, הוא מודה, דיבורים לחוד ומעשים לחוד. "לצערי, אמירות נאמרות אבל לא בהכרח מביאות למעשים בפועל. יש פה כמות מטורפת של מבנים פלשתיניים לא חוקיים שנבנים עוד ועוד, לצד מערכת של כבישים שנפרצים וחקלאות פלשתינית שאתה רואה ועיניך כלות: מה יש פה? למה הדבר הזה קורה?"

ההפגנות השבועיות ולפעמים היומיות נגד ההתיישבות בדרום הר חברון, מטרתן אחת: יצירת דה־לגיטימציה. "זה חלק ממה שקוראים לו 'אלימות המתנחלים'. הם יוצרים פרובוקציה ומצלמים מאמצע הסרט. גם אני יכול להראות את הרופא הרחמן מהשלב שהוא חותך את החולה ומגואל בדם ולשים עליו את הכותרת 'לבתר בני אדם', בלי לדעת מאין זה התחיל ולאן זה הולך אחר כך. ההסתה של האנשים הללו היא בגלל המאבק על שטחי C והרצון ליצור לנו דה־לגיטימציה".

דמרי מפנה את החץ לעבר הערבים שמשתלטים באין מפריע על עשרות אלפי דונמים, כולל שטחי אש, חרף הכרעות בג"ץ בעניין. "בשטח שלנו יש שטחי אש ענקיים של 60-50 אלף דונם, הנקראים שטח אש 917 ושטח אש 918. אלא שמראשית שנות האלפיים צה"ל הפסיק להתאמן בהם בגלל פלישה של פלשתינים. בתחילה הוא הוציא אותם, פעם, פעמיים ושלוש, אלא שאז הם הגישו בג"ץ נגד המדינה, ומאז במשך כ־16 שנה הבג"ץ הזה עדיין מתנהל".

כדי להטות את שופטי בג"ץ לטובתם, ביצעו הערבים פרובוקציות למכביר. "בשנה וחצי האחרונות ראינו את המאמץ של גורמים עוינים מהאוכלוסייה הערבית לקראת דיונים בבג"ץ ליצור את הפרובוקציות היותר גדולות נגד חיילי צה"ל והמתיישבים כדי להשפיע על בג"ץ. אלא שבערב יום העצמאות הכריע בג"ץ את ההכרעה הפשוטה: חברים, ראינו ללא צל של ספק שהאנשים האלה הם פולשים עבריינים וצריך להוציא אותם. אין סיבה שהאנשים הללו יישארו שם". אלא שכעת מדינת ישראל מתמהמהת במימוש ההחלטה. "אם בחאן אל־אחמר מדובר בעשרות משפחות, כאן זה בין 200 ל־300 משפחות, הרבה יותר משפחות שלא מפנים אותן. זהו המאבק על השאלה למי שייכת האדמה הזאת".

אחרי ארבעים שנה, מה החלומות שלכם לעתיד?

דמרי מגדיר שלושה יעדים: התיישבותי, קהילתי וחינוכי. "במשימות ההתיישבותיות צריך לעשות עבודה אינטנסיבית יותר כדי לשמור על אדמות הלאום שלנו, מה שנקרא 'המערכה על שטחי C'. אומנם יש במועצה 12 אלף תושבים, עשרים יישובים, 12 חוות בודדים, והכול עם תנועת אמנה שצריך להוריד את הכובע בפניה, אבל צריך יותר חקלאות ויותר מרעה, ובכלל, עוד מיזמים שישמרו על האדמות הללו. אנחנו על האירוע הזה, כי הצד השני לא שוקט על השמרים". לדברי דמרי גבולות המדינה לא נקבעו בשנת 1948 אלא בשנת 1900, אז נבנו היישובים הערביים ולמעשה שורטט הגבול. "צריך להחיל סוף סוף ריבונות בלי להתבלבל. אי אפשר שיותר מחצי מיליון איש ביהודה ושומרון יחיו תחת ממשל צבאי. לא יכול להיות שמתוך שישה וחצי מיליון יהודים שחיים בארץ ישראל, בין שמונה לעשרה אחוזים חיים בלי ריבונות".

דמרי מרגיש שהוא ממשיכם של דוד בן־גוריון ויגאל אלון. "בארץ ישראל קם העם היהודי לבנות את ארץ ישראל, ולכן דוד בן־גוריון שהכיר את התנ"ך על בוריו, כמו גם יגאל אלון, ראה בהר חברון חלק בלתי נפרד מסיפורי התנ"ך. אסור לנו להתבלבל, ריבונות היא לא מילה גסה אלא כורח המציאות. כשתהיה ריבונות אפשר יהיה לנצח במערכה על שטחי C".

לדברי דמרי, החלת הריבונות תחבר את השטחים שבין היישובים ולמעשה תעניק לישראל את הניצחון במערכה עליהם. "באופן עקרוני בשטח הגאוגרפי הגדול של המועצה ישנם מיליון דונם. אם אתה מוריד מתוכם את היישובים הערביים בשטחי A אתה מגיע לסדר גודל של 750-600 אלף דונם, אלא שמתוכם ישנם רק בין 50 ל־80 אלף דונם שטחי שיפוט של המועצה. בעוד שאצלנו כל שטח המועצה האזורית נמצא רק בתוך היישובים, במדינת ישראל הקטנה תחום השיפוט של המועצות האזוריות הוא גם בין היישובים. לכן ברגע שההסדרה תבוצע, והשטחים שבין לבין יהיו גם הם בתחום השיפוט שלנו, תהיה מוטיבציה לאכיפה בשטחים אלו. זהו חלק מתפיסת הריבונות, המשילות והאחריות שיש לנו שם".

***