אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ וטוב שכך, שהרי אם התפוח היה נופל רחוק אז ניוטון היה ממשיך לישון כרגיל וכולנו היינו עכשיו מרחפים בחלל האוויר בלי גרביטציה. ואם לא איבדתי אתכם כבר במשפט הראשון של הטור הזה, אז הרשו לי לגשת ישר לנקודה: בני בכורי, שאמור לשאת את המטען הגנטי שלי שכולל, פרט לעקמת, גם תכונות אופי ונטיות לב, הודיע לנו לאחרונה שהוא הולך לבני עקיבא.
אז נכון, אמא שלו הייתה מדריכה, אבל אבא שלו שיחיה היה חניך למשך חודשיים ואז נעלם לבלי שוב. איפה מעשה אבות סימן לבנים איפה? קשה לתאר את גודל האכזבה.
אבל ניחא, חשבתי לעצמי, הוא נותן צ'אנס סמלי לתנועה ובוודאי כמו אביו לפניו בתוך חודשים בודדים הוא יתקפל ויעביר את נערותו במשחק פיפ"א בבית עד שיבואו לקחת אותו בכוח לבקו"ם.
אבל לא היא. לפני כמה שבועות ניגש אלינו הילד והודיע שהוא יוצא למסע סוכות. זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל שכאמור, מראש הייתה לו עקמת. החלטתי שאין מנוס, איאלץ לחרוג ממנהגי ואשכרה לחנך את הילד.
"דע בני אהובי", פתחתי כמו בקונטרס כדי שהילד יוריד את המגננות שלו, "בידוע שבני עקיבא בני עקיבא עבודה זרה, כל מדריך כל חניך יש לו חברה".
"החלק הראשון לא נכון", ענה היעקבין הצעיר, "והחלק השני בעזרת השם".
מה נגיד. התפוח הזה לא רק שנפל רחוק מהעץ, הוא גם הצמיח כנפיים (כנראה כמענה אבולוציוני לנפילות התכופות) ועף עד שנחת סמוך לעץ אפרשזיף.
אשתי לקחה אותי הצידה ובמתק השפתיים הידוע שלה ניסתה לדבר אל ליבי.
"אתה אידיוט", היא פתחה בשבח, "תפסיק לכפות על הילד את הבעיות שלך, הוא הולך למסע סוכות".
"אבל מה לגבי בטיחות???" לקחתי אותה לפרוצדורה, "ילדים בני 16 ישמרו על הילד שלי במסלול ברמות מנשה?"
"לאאאאא, כי כשאתה שומר עליו אני מה זה רגועה".
תגידו מה שתגידו, אם היעקבינית מתחילה עם סרקזם אפשר לסגור את הבאסטה. מה גם שהאלטרנטיבה להיות בעצמי עם הילד בבית לא מאוד קרצה לי.
אז אישרתי את הטיול שאף אחד לא באמת שאל אותי לגביו, והחלטתי שלכל הפחות עליי להיות המבוגר האחראי.
הלכתי על הבוקר עם הילד למקום המפגש שנקבע, כדי לדבר עם המדריך בטרם היציאה לדרך ולוודא שהוא אכן על זה ושהמסע מאובטח ומתוכנן כראוי.
כאן העובדה שבעצמי לא הייתי בבני עקיבא שיחקה לרעתי, כי אנחנו הגענו לתחנה בשעה היעודה בעוד כל שאר החניכים והמדריכים התחילו לטפטף רק שעתיים מאוחר יותר.
כשהמדריך הופיע החלטתי להפחיד אותו קצת כדי שיבין את גודל האחריות. סוף סוף אני גבר בן ארבעים אוטוטו. בוודאי הדברים יעשו עליו רושם.
"המדריך יקי", קראתי לו במלוא הבס שהצלחתי לגייס, "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות לגבי הטיול הזה, אחרת מבחינתי האוטובוס נשאר פה עם כל הילדים".
המדריך יקי בהה בי וניכר שמשהו שם אכן חלחל.
"אתה לא נדב מאנדרדוס?"
"לא, אני המתולתל", עניתי בחוסר חשק, "עכשיו תהיה בשקט, אני מנסה להפחיד אותך".
"תעשה פודלמן", הוא חייך.
כמה מערכונים מאוחר יותר הצלחתי לפקס את המדריך על מטרת בואי והוא הבטיח לי שהוא ישמור טוב טוב על איתיאל. שזה באמת היה יכול להרגיע אותי מאוד, אם השם של הבן שלי לא היה אורי.
מפה לשם האוטובוס יצא לדרך ואני חזרתי הביתה מתוך מחשבה שעליי להאמין בחינוך שלי, ושכשאתה משחרר את הילד ונותן לו לבחור, בסוף הוא יחזור לחיק אביו ומנהגיו הבדלניים חברתית.
ואכן תוך כמה שעות קיבלתי שיחה מהילד.
"משעמם לי, אנחנו כל הזמן רק הולכים", הוא התלונן.
חשבתי שלא ראוי יהיה לזרות מלח על הפצעים שלו, אבל אז החלטתי הפוך.
"לכן קוראים לזה מסע, נשמה! מה חשבת, תשבו על פופים ותשחקו פיפ"א? רצית בני עקיבא - קיבלת!"
משהו כמו ארבעים דקות אל תוך השמחה לאיד נזכרתי שבסופו של יום מדובר בעצמי ובשרי, והחלטתי להיות הורה ראוי למשהו כמו עשר שניות.
"בכל הרפתקה יש את הרגע שבו יורדת ההתלהבות ונגמר הכיף", הסברתי לילד, "הסוד הוא לא לתת לרגע הזה להגדיר את כל היום. לרוב זה מתהפך שוב. אז תן צ'אנס ותראה שעוד יהיה כיף בסוף".
מילים כדורבנות אם יורשה לי. לא שהאמנתי שהעסק יתהפך, הרי מה כבר עושים במסע? הולכים עד שאוטובוס.
אז זהו, שהעובדה שמעולם לא הייתי במסע סוכות כנראה שוב הייתה בעוכריי, כי שעתיים לאחר מכן הילד התקשר להגיד שכיף חיים. הוא והחבר'ה שלו הקימו מחנה ואז עשו צחוקים כל הדרך לאוטובוס.
מובס אבל שמח בשביל הילד, אספתי אותו מתחנת האוטובוס בסוף היום.
"אז אתה באמת בקטע של בני עקיבא, הא?" שאלתי.
"כן", הוא ענה.
"בסדר גמור, אני בעד", אמרתי לו, "אולי אפילו תהיה מדריך יום אחד".
"לא צריך להגזים", הוא אמר, "כבר עדיף להישאר בבית ולשחק פיפ"א".
סוף סוף קצת נחת.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***