קראתי את דבריו של הרב רפי פוירשטיין המבשר על הקמת ארגון גג חוץ פרלמנטרי, שיכלול בתוכו את אמונה, רבני בית הלל, הקיבוץ הדתי ועוד. קודם כל אני מברך על כך. מעורבות בחברה הישראלית ובעיצוב אופיה הינם נושאים בעלי חשיבות רבה וכשאנשים טובים מכוונים לטוב, זה עשוי להעשיר את הדיון ולהפרות את המחשבה.
אבל אני מבקש להתייחס לנקודה מסוימת שדקרה את עיני. בין היתר הרב רפי אומר ש"חלק מהדתיים הלאומיים מצאו עצמם במערכת הפוליטית הנוכחית בלי ייצוג. מדובר בשנה קריטית, שבה בין היתר עוסקים בתחבורה ציבורית בשבת, במינוי רבנים ראשיים ורבני ערים, בגורל הכשרות, ועוד'', ואני מבקש לגעת בדבריו.
האמירה השבה ועולה שישנה ציונות דתית 'קלאסית' כפי שהובא במאמר ושיש לה אמירה יחודית, נגועה במידה לא מועטה של היבריס. השאיפה לראות את מדינת ישראל כמדינה יהודית כבר מזמן אינה נחלתם של אלו המכונים 'ציונות דתית'. זה אולי היה נכון עם קום המדינה ושנים אחריה, כאשר התנהל פה מאבק מול שמאל קיצוני שנטה לסוציאליזם ולאחוות עמים. אבל בישראל של היום שותפים לרצון במדינה יהודית, המוני יהודים המגדירים את עצמם 'מסורתיים'. אלו הם יהודים שרואים במסורת היהודית את אבן הראשה לזהותם, שלמרות שאינם מקיימים כל מה שנדרש בהלכה, בליבם הם מבקשים מאוד להיות מחוברים לשורשים. הם חלק מהדיון שווים בשווים ולכן לא ברורה לי איך קשורה כאן ההגדרה 'ציונות' בכלל.
המלחמה על יהדותה של המדינה חייבת להיות משותפת לחרדים, דתיים ומסורתיים. צריכה להיות אמנה חברתית שתעמוד בעוצמה מאחורי תפיסות העולם היהודיות כולל הנחלתן במרחב הציבורי.
כאשר הרב רפי מדבר על דתיים לאומיים שלא מצאו לעצמם ייצוג, אני שואל את עצמי כיצד היצוג של איילת שקד או מתן כהנא, הם המענה ליהדותה של המדינה? איפה כאן האש והחום היהודי שרבני ישראל אמורים להדליק בלבבות? האם אין כאן נסיגה במדרון, כדוגמת אותו אחד המכנה את עצמו 'רב' שהחל להשתעשע ברצינות מעושה בהתרת סוכות תחת הגג, כי "מה אפשר לעשות? איך תהיה חווית סוכות בבניינים רבי קומות?".
אנחנו צריכים להפסיק עם ההתנצלויות והניסיונות הנואשים להתאים את ההלכה שתפריע כמה שפחות. לדבר אחדות ולא מחנאות, גם אם המחנה הוא המחנה ה'נכון' - ה'סרוגים' יפי התואר שלא מתחילים להבין מדוע עם ישראל הולך בהמוניו לרבנים החרדים ה'חשוכים' וה'לא ציוניים' ובכלל לא מתעניין בהם ובמשנתם.
ייטיבו הרבנים הנכבדים המתלכדים כעת לבקש את עמדת ההשראה לאנשי הציבור. מחד: להוסיף תורה ולהילחם על הגברת הקודש במרחב הציבורי. ומאידך – להיות שותפים במלחמה כנגד השמאל הרדיקאלי שהשתלט על מערכות קריטיות במדינה – בבטחון, במשפט ובחינוך.
אנחנו רוצים לשמוע מהקבוצה הזו קול ברור שיוצא כנגד הניסיונות לבולל את עם ישראל ולהפוך את המדינה לכלל אזרחית. ואומר יותר מזה – כיון שבינתיים הקול הזה לא נשמע כלל וכיון שבינתיים אנחנו שומעים על תמיכה מוזרה במי שהשתתפה בהקמת ממשלה שחיזקה את הפך הקדושה, אנחנו חוששים שהציבור לא יראה בכם מודל תורני שמדבר לחייו.
לא מאוחר לשנות כוון. צריכים כל קול תורני שיחזק את יהדותה של המדינה. אני מתפלל שתהיו חלק ממנו.