את הציונות הדתית מובילה תפיסה אשכנזית. אפשר לעטוף את האמירה הזאת בטענות שונות ומשונות, אבל במבחן המציאות התמונה ברורה. זה הפיל שבחדר וצריך לדבר עליו.
על מה נשענת הקביעה הזאת? עד לפני חמש שנים נוסח התפילה בישיבות התיכוניות ובאולפנות היה ברור. סליחות בא' אלול? נאמרו בחדר צדדי. בטקסי יזכור תמיד אמרו את תפילת "א־ל מלא רחמים" ולא אשכבה. לקראת מסיבת הסידור, להזמין סידור אחר ולא נוסח ספרד של האשכנזים? לא יקרה במחוזותינו. האם יעלה בדעתו של תלמיד ישיבה תיכונית להגיע בחולצה כהה לתפילת ליל שבת בשבת ישיבה? כמה מקום נתנו למסורתיים? לתלמיד או תלמידה שלא היו צריכים להסתיר שאבא שלהם הוא בלי כיפה?
המציאות הזאת הייתה נוכחת עשרות שנים, והתוצר המפורסם שלה הוא הקמת תנועת ש"ס. עובדה ידועה היא שמתוך שמונה או תשעה מנדטים של ש"ס, רק חצי מהם מורכבים ממנדטים של חרדים ספרדים. שאר המנדטים הם של מסורתיים או דתיים לאומיים, בנות ובני עדות המזרח שלא מצאו את מקומם בציונות הדתית.
הסוציולוגים שלמה פישר וצבי בקרמן יצרו אבחנה למול החרדיות האשכנזית והחרדיות הספרדית והקבילו אותן למונחים "כת" ו"כנסייה". החרדיות האשכנזית (בדגש על העולם הליטאי) היא עולם השמור ליחידי סגולה. ההמונים לא יכולים לבוא בשעריה. לעומת החרדיות האשכנזית, החרדיות הספרדית היא "כנסייה". שעריה פתוחים לכול. אין מבחני קבלה, ובלי הרבה מאמץ ניתן להוסיף שורות רבות לספסלי בית המדרש.
הציונות הדתית תופסת את עצמה כיחידת סגולה. ידוע הסיפור המיתולוגי שבו נשאל ד"ר יוסף בורג ז"ל ביחס לסמל של בני עקיבא "תורה ועבודה" – מה חזק ומשמעותי יותר מבין השניים? ענה ד"ר בורג: "ו' החיבור". המגזר הסרוג תופס עצמו כמגזר עם שליחות. על בסיס זה לא יהיה מפתיע לגלות את אימוץ תפיסת ה"כת" שמקורה בחרדיות האשכנזית.
המפד"ל ההיסטורית לא ידעה במקרה הטוב או לא רצתה במקרה הפחות טוב לבלום את מעבר הקולות המזרחיים־מסורתיים לתנועת ש"ס. המעבר למפלגת תמ"י של אהרן אבוחצירא לא שרד בגלל היעדר מנהיג מחולל שידע לאסוף את כולם סביבו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל ואריה דרעי נתנו מענה כריזמטי מושלם לציבור הזה. למפד"ל לאורך השנים היו מנהיגים מעדות המזרח – פרופ' אבנר חי שאקי, הרב יצחק לוי, הרב רפי פרץ, אבל אף לא אחד מהם הוביל שיח משיק לעולם המזרחיות שנתן מקום למסורתיות.
הציונות הדתית בהובלת בצלאל סמוטריץ' ועוצמה יהודית בהובלת איתמר בן גביר המציאו מפלגה חדשה בעולם טיפולוגיית המפלגות. כולנו מכירים את הבלוק הטכני ואת איחוד המפלגות. כאן קיבלנו חיבור טכני משולב עם קרבה אידאולוגית. החיבור בין סמוטריץ' לבן גביר הוא בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר", ולא רק מתוך ראיית התועלת במספר המנדטים. במהלך מיצוב מרתק לקח בצלאל סמוטריץ' בעלות על הטרמינולוגיה "ציונות דתית". בסבבים הקודמים עוד היו שאלות איך וכיצד הוא מרשה לעצמו ומנכס למפלגתו מושג המתאר את המגזר. במערכת הבחירות הנוכחית כבר אין שאלות. סמוטריץ' מייצג את הציונות הדתית. אפשר לאהוב את זה או לא, אין מפלגה ציונית דתית אחרת שבראשה עומד איש הציונות הדתית.
עוצמה יהודית מנהלת קמפיין מתוחכם: אנחנו רואים קמפיין מנותק מקמפיין הציונות הדתית. התדמית של איתמר בן גביר היא של מי שאינו מפחד להיות נוכח בכל עימות אפשרי, פותח לשכות פניות ציבור בהתאם לאירועים ביטחוניים, והכול תוך מיקוד סוגיית הביטחון האישי. הסלוגן "מי כאן בעל הבית" מלווה את הקמפיין של בן גביר והמענה הוא הסלוגן "הגיע זמן בן גביר". בצד הקמפיין, בן גביר מנהל מערך של הנעת בוחרים שבו הוא מגיע לקהלים של בני עדות המזרח שמפלגת הציונות הדתית לא הייתה מצליחה לקושש מהם קולות.
החיבור של קהל המטרה שמזדהה עם בן גביר לקהל המטרה שהציונות הדתית של סמוטריץ' מכוונת אליו יוצר מציאות המאפשרת קיום לשני המחנות. זהו חיבור שמוביל לעיצוב מחדש של הציונות הדתית. השאלה אם סמוטריץ' ייכנס לממשלת נתניהו בלי בן גביר כבר לא קיימת, גם לא מבחינתו של נתניהו. מה שמעניין יהיה לבחון הוא אם ההצלחה של הצמד סמוטריץ' את בן גביר תעמיק יותר מההצלחה הפוליטית שכבר נראית מעבר לפינה, בשינוי מלא של פני הציונות הדתית.
הכותב הוא מנהל אגף תקשורת, דוברות והסברה בעיריית בית שמש
***