לעוגה הפוליטית יש שלוש שכבות. הראשונה והקשיחה שכמעט אי אפשר לשנותה היא השכבה הסוציולוגית. מי שגדל בגוש שגב או בקיבוץ חצרים יצביע כמעט בוודאות למפלגות המרכז־שמאל; מי שגדל בעלי או בשילה יצביע למפלגות הציונות הדתית; מי שגדל בבית שאן או בבאר שבע יצביע בסבירות גבוהה לליכוד, לש"ס ולמפלגות הימין. בחצרים 88 אחוזים מהבוחרים הצביעו למפלגות השמאל או השמאל־מרכז, ביישוב עלי הצביעו 75 אחוזים מבעלי זכות הבחירה לציונות הדתית או לימינה ובבית שאן הצביעו כ־80 אחוזים מהתושבים למפלגות הימין, מהם 54 אחוזים למפלגת הליכוד ו־20 אחוזים לש"ס. מיותר להתכחש לשכבה הסוציולוגית בעוגה ולהשפעתה הקשיחה.
השכבה הבאה היא השכבה האידאולוגית, שמייצגת את כל העקרונות והערכים המעצבים את השקפת עולמנו. שכבה זו מושפעת עמוקות מהסביבה שבה גדלנו, מהתפיסות הלאומיות, הדתיות והחברתיות בסביבתנו הקרובה, מהערכים שספגנו בתנועת הנוער, בשנת הישיבה, המכינה או שנת השירות, ומהסביבה בשירותנו הצבאי, בלימודים האקדמיים וכן הלאה. השכבה האידאולוגית משתנה מאדם לאדם בעובייה ובעוצמת השפעתה, בהתאם לרמת המודעות והמעורבות הפוליטית של כל אחד מאיתנו.
השכבה האחרונה בעוגה היא שכבת הציפוי, שעשויה ממרכיבים שעשויים להשתנות בקצב מהיר ממערכת בחירות אחת לאחרת. מה הטרנד האחרון (ראו ערך מפלגת ׳זהות׳), מיהו הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה באותו רגע (ראו ערך איתמר בן גביר), ומהן השאלות הפוליטיות המעצבות בנקודת זמן נתונה, החל בטיפול במגפה משתוללת דרך משבר כלכלי וכלה במבצע צבאי.
לסיכום, שכבת הבסיס היא סוציולוגית, שכבת האמצע היא אידאולוגית ושכבת הציפוי היא "טרנדולוגית". אולם בין השכבה הסוציולוגית והשכבה האידאולוגית לא תמיד מתקיימת חפיפה. בשכונות המבוססות של חיפה, רעננה וירושלים, במגדלים של גבעת שמואל ופתח תקווה, במורשת שבגוש שגב או בהושעיה שבמועצה האזורית עמק יזרעאל חיים זה לצד זה בתנאים סוציולוגיים דומים להפליא גם אנשי הציונות הדתית וגם אנשי השמאל החילונים. גם אם אלה ילכו לבני עקיבא ולישיבה ואלה לצופים ולתיכון חילוני, השכבות הללו יתערבבו יחד. הם ייפגשו בתוכניות מנהיגות קדם־צבאיות, בשירות הצבאי, באקדמיה ובחיים המקצועיים בהיי־טק, במשרדי עורכי הדין, בשירות המדינה ואולי גם בקבוצת הרכיבה באופניים ביער בן שמן או בהופעה של אביב גפן. אין במציאות הזאת שום פסול, להפך. גילוי נאות - זהו גם פחות או יותר אזור החיוג שממנו אני עצמי מגיע.
במערכת הבחירות האחרונה הסוציולוגיה הכריעה בנוק־אאוט את האידאולוגיה כאשר בנט, יליד שכונות היוקרה של חיפה (וכיום גר ברעננה), יוצא יחידת עילית, ואיילת שקד, הייטקיסטית מצהלה שבתל אביב, בחרו להשיל מעליהם את הפוליטיקה, או ליתר דיוק את האידאולוגיה, ולחבור לקבוצת הייחוס הסוציולוגית שלהם בסיעות יש עתיד, כחול לבן, העבודה ומרצ. ברית האליטות הסוציולוגית גברה על הברית האידאולוגית הלאומית. "הם עושים איתי מילואים", ענה מתן כהנא לשאלה מדוע הוא ראה לנכון להפר, אחת לאחת, את כל הבטחותיו לבוחר. סא"ל כהנא רצה קואליציה עם קבוצת השווים הממלכתית מטייסת מטכ"ל. הדיירים בסיעת הליכוד לא היו נאים בעיניו: דודי מדבר עם הידיים, נו נו נו. לד"ר קרעי יש שם משפחה ומבטא מוזר, ובחדשות ראינו את אחד מפעילי הליכוד מנבל את פיו. סיכם זאת בישירות האופיינית לו יפה הבלורית, איש העמק מהמוסד, במילותיו: "הם שחורים ואנחנו לבנים".
ועוד חוזר הניגון. ביום שלישי נעמוד שוב מול הקלפי ונצטרך להכריע בשאלות מהותיות: האם תוקם כאן שוב ממשלה על כידוני המפלגות הערביות האנטי־ציוניות? האם במשרד הביטחון יוסיף לשבת תכול העין, שבמשמרת שלו זינק היקף ההשתלטות הפלשתינית על שטחי C בכ־80 אחוזים (על פי נתוני ארגון רגבים)? האם למשרד לביטחון הפנים ייכנס שר נוסף ממפלגות השמאל שיבקש מהמפכ"ל להטיל את מלוא כובד המשקל על סוגיית "אלימות המתנחלים"? ומה יהיה על עתיד לימודי המורשת והתנ"ך? רק ממשלה לאומית תוכל להבטיח שינוי מגמה בסוגיות הלאומיות הכל־כך חשובות האלה. אני קורא לכם, שימו בצד את הסוציולוגיה, דבקו באידאולוגיה, זנחו את הממלכתיות המזויפת וחבקו את עם ישראל.
כן, גם אם אתם לא מאותו הכפר.
***