בלי פוליטיקה, עם בחירות
לפני שנה בדיוק, בפרשת נח תשפ"ב, כשבא הטור הזה לעולם, הבטחתי לכם ובעיקר לעצמי שלא תהיה פה פוליטיקה, כלומר לא אעסוק באישים ובמפלגות. ימים ספורים לבחירות ויש לי מה לומר אבל אני דבק בהבטחתי. ובכל זאת מדגדג לי באצבעות, אז אכתוב רק כמה עקרונות.
* אני בעד לחוקק חוק שיאסור לקחת נכסים ששייכים לכלל הציבור ולקרוא למפלגה בשמם. אני נגד "המחנה הציוני" כי הציונות של כולנו, לא של מחנה מסוים. אני נגד "הציונות הדתית" כי לא בא לי שכל מי שלא מצביע לה יצטרך להיפרד מהגדרתו העצמית כציוני דתי. אני בטח נגד "אמת", כלומר אני ממש בעד האמת, ודווקא בגלל זה לא טוב שחותמו של הקב"ה יוכתם בכתם מפלגתי. כמו שאין "מפלגת עם ישראל" ואני מקווה שלא תהיה "מפלגת תורת ישראל", כי יש דברים שאי אפשר להפריט ולא נכון לפלג.
* העלאת אחוז החסימה עוד תביא גאולה לעולם, כי אין ברירה - אנשים שנשבעו לא לשבת זה עם זה חייבים לכרות בריתות, אחרת לא ישבו בכלל. וכשאנשים שלא סבלו זה את זה חוברים יחד - ככה נראית גאולה.
* יש חוק יום שבתון כדי שכולם יוכלו להצביע. זה עולה לנו הון, מיליארדים, בייחוד כשמערכת בחירות הפכה לתחביב לאומי שראשי ממשלה זמניים מחבבים במיוחד. אני חושב שאנשים שבוחרים לטייל בחו"ל ביום הזה צריכים להפסיד את יום החופש. אני חושב שמי שלא בא להצביע צריך להפסיד את יום החופש. רוצה למחות נגד כולם כי אין לך למי להצביע? (שטות גמורה, אגב, לא להצביע זו הצבעה לכולם, גם לגרועים מכולם) - תתאמץ ותשים פתק לבן, אבל תצביע.
* ובהזדמנות זו, תודה לכל הפוליטיקאים שיודעים שילכלכו עליהם, והם יעברו ביזיונות, והמשפחה תשלם מחיר, וכולם יהיו כפויי טובה בסוף, וזה ייגמר בהשפלה, כי ככה כמעט כולם גומרים כאן, ובכל זאת מוסרים את נפשם כדי לעשות פה משהו טוב. אני לא הייתי מסוגל.
מה אתה בוחר לראות?
אחת הפרשיות המשונות מתרחשת אחרי שנח יוצא מן התיבה ולנוכח העולם החרב הוא לא מוצא דרך אלא להשתכר. משהו נוראי כנראה קורה בתוך האוהל כשבנו חם נכנס פנימה, ורש"י מתאר אפשרויות שונות לפגיעה של הבן באביו. הפגיעה הזאת הביאה לעולם את קללת "ארור כנען", ואולי הייתה הרגע שבו הפסיד כנען לשם את הזכות על ארץ ישראל.
הרש"ר הירש מסתכל על זה אחרת, ובעיניי מעניק לנו מתנת התבוננות. אולי כשכתוב שנח ידע את אשר עשה לו בנו הקטן, אין הכוונה כלל לפגיעה פיזית כזו או אחרת באביו. אולי הוא רק ראה את ערוות אביו כפי שמפורש בפסוקים, ואולי אפילו הראייה הזאת איננה בהכרח ראייתו בלא בגדים. יש כאן משהו עמוק מזה. בשפת התורה לראות ערווה זו ראיית נקודת התורפה, החולשה. כך אומר יוסף לאחיו: "ערוות הארץ באתם לראות", באתם לרגל אחר נקודת התורפה של מצרים. גם חם בא לראות את החולשה של אביו, והנה לנו הסיפור במלואו:
לשם, חם ויפת יש אבא נדיר. אבא שבתוך חברה איומה ונוראה, בדור מושחת מאין כמוהו, מזוהה על ידי הקב"ה כ"איש צדיק תמים". מתפתחת סימפתיה אלוקית מיוחדת כלפיו, הוא מוצא חן בעיני ה'. הוא זוכה להיות האדם הראשון השני, שממנו יצמח העולם מחדש. אולם אחרי המבול, אחרי מסכת הרואית של חיים שנפרשה על פני מאות שנים, מתגלה רגע של חולשה בחייו של נח. הוא נשבר, הוא בורח מהמציאות הקשה ומשתכר באוהלו. בינו לבין עצמו, לא בפרהסיה.
מה בוחר ילד של אבא כזה לראות? חם בוחר לראות את ערוות אביו, את החולשה, את רגע השפל הזה. כשהוא יספר לבנו כנען על סבא נח הוא יאמר לו שסבא היה שיכור, זה מה שיישאר באלבום התמונות בבית משפחת חם, וכדי לחקוק היטב את הרגע הזה בזיכרון הוא אולי מביא איתו גם את כנען, בנו. שיראה את סבא, שלא ימכרו לו אגדות על צדיק ותמים. למה להתמקד בערוות אביו, ברגע הכישלון? מפני שקשה מאוד להיות בן של אדם בסדר גודל כזה, ומושך מאוד לגמד אותו. אבל כשאתה בוחר לראות ככה את אבא שלך, זה גם מה שתראה בעצמך ותצליח לטפח תרבות כנענית עלובה, תרבות שארץ ישראל לא תוכל לשאת. ארור כנען, זו תהיה השורה התחתונה.
שם, ובעקבותיו יפת, בוחרים אחרת. אין להם שום כוונה למחוק מאות שנים של צדיקות ותמימות בשל רגע אחד של חולשה. הם יודעים היטב שאבא שלהם כבר לא מושלם, הם בוחרים לכסות. הם מתברכים באבא שמשאיר אחריו מורשת שראוי להמשיך.
זה נכון לגבי אבא מטאור, זה נכון במידה רבה לכל הורה. אולי לכל אדם.
אין מילים
אולי העניין הוא לא רק להנמיך את להבות הרע, להצניע את החולשה, אלא גם לתת מקום אחר לטוב בחיינו. דמיינו לרגע אספת הורים פרטנית: כמה זמן נשאר בפנים ההורה של הילד הבעייתי וכמה נשאר ההורה של המוצלח? הראשון ישמע נאום על פוטנציאל לא ממומש, תוגש לו רשימה של מורים מקצועיים שאליהם צריך לגשת, והשיחה תיסוב שעה ארוכה על משמעת והשקעה, על אתגרים חברתיים וחוסר רצינות בלימודים. וההורה של המוצלח? אה, זה יהיה ממש קצר. "הילד שלך – אין מילים", ואם בכל זאת ימצא המורה כמה מילים זה יהיה: "תענוג. נהדר. כל הכיתה מתברכת בו. שרק ימשיך כך, מה יש לומר".
אז זהו, שדווקא יש מה לומר. ויש לשלוח את ההורה של המוצלח לכל המורים כדי שישמע את כל המחמאות, אחת אחת. ויש לפרט את כל הטוב הזה בדיוק כמו את הרע. גם לטוב מגיע. צריך לחגוג אותו.
צריך לחגוג חזרה לרכב שחנה במקום שמצדיק קנס, ובכל זאת השמשה נקייה מידו של פקח. צריך לשמוח בדיוק כנגד העצב שהיה מנת חלקנו למראה חותמו של פקח. צריך לחגוג חשש רפואי שהסתיים בלא כלום בדיוק באותה מידה של עצב אם הייתה מתקבלת בשורה מרה. ככה בדיוק צריך לחגוג ארנק שנמצא, כרטיס אשראי שנדמה כאבוד, כתם שבכל זאת ירד בכביסה, קפה של בוקר שמישהו אחר הכין בשבילך. לחגוג את ההורות, לחגוג את הזוגיות, בקלות היה יכול להיות אחרת. שמחות קטנות. שמחות גדולות. יש מילים.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***