אמוץ שפירא היה באותן שנים חייל פשוט שנקלע לפלוגה גרועה במיוחד באחת מחטיבות החי"ר הידועות. המפקדים לא היו מוצלחים, והאווירה בכללה גרמה לכל מי ששירת בפלוגה רק לרצות לברוח משם. וזה אכן מה שרובם עשו: חיילים רבים ששירתו כתף אל כתף לצידו של שפירא ניסו ומצאו דרכים לעזוב ולקבל הצבה במקום אחר בצה"ל. רק כשליש מהחיילים נותרו בפלוגה המקורית, ובהם שפירא עצמו. ולא שהוא לא הצליח למצוא דרך להתחמק, הוא פשוט לא ניסה. גם שפירא, בוגר ישיבת הסדר ובן למשפחה טובה ומוכרת בציונות הדתית, לא בדיוק ליקק דבש בשירות במחלקה, אבל בתודעתו הייתה קבועה החלטה אחת: "אמרתי אז: לא קם האדם שיגרום לי לעזוב שירות קרבי בצה"ל". הדמות שריחפה ברקע אותה החלטה הייתה זו של דודו זקנו, האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד. "חשבתי כל הזמן שאם הוא, שנרצח בשואה, היה רואה אותי ואת כל השאר עם מדי צה"ל, הוא היה משתחווה אפיים ארצה. בראש שלי התחלפו מגרשי המסדרים במחנות המוות עם מגרש המסדרים שלנו בצבא. התובנה הזאת גרמה לי להישאר בשירות עד הסוף".
פצועי המלחמה התעודדו מהספרים
שמו של אמוץ שפירא, תושב נווה דניאל שבגוש עציון, מוכר לכם היטב ממקלטי הרדיו ככתב לענייני משפט בכאן 11. במשך שנים ארוכות עבד ככתב המשפטי של קול ישראל, שם היה גם מגיש ועורך חדשות, וזכה בפרסים והערכות על עבודתו המקצועית וההגונה בתחום סיקור המשפט. אבל בשנים האחרונות, בין סיקור משפטי נתניהו לסיקור דיונים בבג"ץ והתרחשויות משפטיות אחרות, הוא מקדיש את עיקר זמנו לתחום אחר לחלוטין, שבו הוא מגלה גם מפתחות משמעותיים לתיקון החברה הישראלית.
שפירא הוא נצר לאדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד (הידוע בכינויו 'אש קודש' על שם ספרו המפורסם), שכאמור צף בתודעתו עוד כחייל במגרש המסדרים הצבאי. לאדמו"ר, שנרצח בשואה, לא נותרו ילדים בחיים, ושאר בשרו היה אחיו הצעיר – הרב ישעיהו שפירא. זה הקדים ועלה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונודע בכינויו האדמו"ר החלוץ. בהתאם לכינוי שדבק בו, הרב ישעיהו שפירא היה חלוץ הן בחזון והן במעש, ונחשב לאחד האידאולוגים הבולטים של תנועת המזרחי. אחד מתוך חמשת ילדיו, אלימלך שפירא (שקרוי על שם סבו, גם הוא מזקני אדמו"רי פולין), בחר להנציח את מורשת הדוד שנרצח בשואה ולהמשיך את שושלת האדמו"רות.
בניגוד למה שנהוג לחשוב ביחס לחצרות חסידיות ואדמו"רים המנהיגים אותן, הרב אלימלך שפירא, סבו של אמוץ שפירא, היה אדמו"ר נטול כל גינונים והדר, והחצר הקטנה שהקים בתל אביב בשנות השישים של המאה העשרים אמרה כולה פשטות ועממיות. הוא הקים בית כנסת ובית מדרש שפעלו מתוך הבית שבו התגורר. החסידים היו למעשה אנשים פשוטים ורובם ידועי סבל שגרו בסביבה ונשאבו אל החום של בית המדרש החסידי. חלקם ניצולי שואה, בודדים מתוכם היו קשורים לאדמו"ר מפיאסצנה עצמו במהלך המלחמה או לפניה.
הרב אלימלך היה הראשון להתחיל להפיץ את ספרי האדמו"ר מפיאסצנה, שכתביהם התגלו באורח פלאי בוורשה בשנת 1956 על ידי הפעיל הציוני ברוך דובדבני. 'אש קודש', 'הכשרת האברכים' ו'בני מחשבה טובה' זכו לתחייה מתוך הכתבים המהוהים ששרדו את המלחמה בזכות הרב אלימלך ותלמיד נוסף של האדמו"ר, שישבו לפענח ולכתוב אותם מחדש. אליהם חבר 'חובת התלמידים', שפורסם כבר לפני השואה. בשנות השישים עמל הרב אלימלך על הפצת הספרים, והנכד אמוץ עוד זוכר כיצד חילק אותם הסב בין פצועי מלחמת יום הכיפורים על מנת לעודד את רוחם.
שלושה בנים נולדו לרב אלימלך שפירא: הרב דוד שפירא – כיום רב שכונת בית הכרם בירושלים, ישעיהו (שייקה) שפירא – איש חינוך וניהול ותיק בגוש עציון, והרב מנחם שפירא – שכיום ממשיך את חצר פיאסצנה במקום מגוריו בבית שמש. אמוץ הוא בנו הבכור של ישעיהו שפירא, ועל אף שהוא עוסק כיום בתורותיו של דודו זקנו, הוא מקפיד לתת את כל הקרדיט לדוד מבית שמש, הרב מנחם, שממשיך בפועל את הנהגת החסידות בארץ ישראל. "כמו סבא שלי אלימלך, גם דודי הרב מנחם לא מחזיק מעצמו אדמו"ר ולא דוחף את עצמו להנהיג חצר וכדומה. אבל בפועל אנחנו מגלים שהשטח יותר ויותר מתעניין בתורותיו של האדמו"ר מפיאסצנה ולכן גם נוהרים אל החצר הזאת". כך למשל במוצאי השבת הקרובה, ד' במרחשוון, יום פטירת האדמו"ר מפיאסצנה, תיערך הילולה גדולה בחצר החסידות בבית שמש, שאליה צפוי להגיע קהל רב.
פתאום יציאת מצרים היא סיפור
כתלמיד ישיבת הסדר, בשנות העשרים לחייו, ניסה אמוץ לקרוא מעט בספרי האדמו"ר מפיאסצנה כדמות שהייתה מוכרת לו מהשיח המשפחתי בבית. אבל באותה תקופה, הוא מודה, הספרים לא דיברו אליו. "הכתיבה שלו הייתה קשה ולא מובנת לי, ולא התחברתי אז לחסידות". בכלל, ההזדהות המשפחתית הייתה נתונה אז יותר לסבא רבה, הרב ישעיהו שפירא, בשל היותו מזוהה עם הציונות הדתית, בני עקיבא והפועל המזרחי, שהתאימו יותר לדרכה של המשפחה. אבל משהו בספריו של האדמו"ר בכל זאת הצית אש בליבו של אמוץ הצעיר. הוא קרא את הפרק בספר 'הכשרת האברכים' שבו מתאר האדמו"ר באמצעים ספרותיים ובצבעים מושכי לב ואנושיים את חוויית יציאת מצרים, ומבקש מכל יהודי להשתמש בדמיון כדי להרחיב ולהעמיק בדעתו את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. "אז נבט בי הרעיון שיום אחד אכתוב ספר על יציאת מצרים. משהו שיוכל לרומם את החוויה של קריאת סיפור יציאת מצרים, בהשראת הדרך שהוא התווה בספר".
החלום, שהמתין בסבלנות באחת המגירות בתודעתו של שפירא, התגשם לפני שנים אחדות ממש לקראת ליל הסדר של עוצר הקורונה בתש"פ. "עשיתי ניסוי עם הילדים שלי וביקשתי מכל אחד לכתוב אפיזודה שקרתה ביציאת מצרים. הם כתבו דברים ופתאום גיליתי שפשוט יש שם סיפור. אז התיישבתי לכתוב בעצמי. כך נולד הספר 'גאולה'. לא הגעתי כנראה אל רוממות הרוח שאליה שאף האדמו"ר, אבל ביקשתי לעשות משהו בדרך שהוא התווה. בפתיחה לספר ציטטתי את הקטע מ'הכשרת האברכים', זה מבחינתי המוטו לספר. אני חושב שמי שקורא את הספר אכן חווה אחרת את יציאת מצרים", הוא מעריך בהתאם לתגובות שקיבל, כמו למשל רבנית ידועה שסיפרה לו כי החלה לדמוע מהתרגשות תוך כדי קריאת הסיפור.
השנים האחרונות גם חיברו את שפירא יותר ויותר לתורת החסידות, והוא מצא את עצמו נפתח ומתחבר גם לתורותיו של דוד־סבו מפיאסצנה. שפירא לא מסתפק רק בלימוד התורות אלא שואף גם ליישמן, כפי הדרכותיו המפורטות של האדמו"ר בספריו. בקונטרס 'בני מחשבה טובה' נחשף אמוץ לאופן שבו יש לבנות חבורות שעוסקות בעבודת ה'. וכפי שמחדד שם האדמו"ר בלשונו המיוחדת, שצריך לא רק לעבוד את ה' אלא להיות עובדי ה'. "כלומר שזה יחולל בך שינוי מהותי, שתהיה אדם עובד ה'", מסביר שפירא. התובנה הזאת הולידה יוזמה של רעייתו שרה להקמת אוהל לימוד בחצר ביתם בנווה דניאל, שפעיל כבר כמה שנים. באוהל ישנן כמה חבורות של תושבי היישוב שנפגשות לאורך השבוע, ועוסקות בעבודת ה' מתוך לימוד של כתבי חסידות שונים, בהם גם 'חובת התלמידים'. "גם הדבר הזה הוא בעצם תוצר של האדמו"ר מפיאסצנה", מגדיר שפירא.
עם כל עיסוקו ההולך ומתרחב בחסידות ובכתבי בעל ה'אש קודש', להפתעה שנכונה לו לקראת פסח האחרון שפירא לא ציפה. לבקשתו של אביו, שייקה שפירא, הוציא אמוץ בשנה האחרונה את 'הגדת פיאסצנה' – מהדורה מעוצבת ועדכנית, בתוספת איורים וסיפורים, שמביאה מתורותיו של האדמו"ר מפיאסצנה על סדר ההגדה ומשלבת בה גם קטעים מתולדותיו. בענווה האופיינית, שפירא לא חשב שההגדה תזכה להתעניינות רבתי, וסבר כי הדפסה אחת תספיק. "לא חשבנו שנצטרך להדפיס כל כך הרבה הגדות", הוא מופתע גם חצי שנה אחר כך, "זה פשוט נחטף. היה צריך להדפיס שוב ושוב, הספר אזל בחנויות. אנשים נסעו למרחקים כדי להשיג את ההגדה. עד היום אני מקבל עליה הדים". שיחת טלפון מעניינת הגיעה אליו מאשת אקדמיה חילונית, שבעקבות ההגדה סיפרה לו על גביע שקיבל חמיה מהאדמו"ר ושמור אצלם.
המפגשים והתגובות שזימנה לו הוצאת ההגדה לימדו אותו שמאז החצר התל־אביבית הקטנה של סבו בשנות השישים של המאה הקודמת, תורת פיאסצנה זכתה לעדנה מחודשת שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות. "גיליתי שברחבי הארץ מתקיימות חבורות לימוד בתורות פיאסצנה, הן במגזר החרדי והן בדתי־לאומי. לומדים את ספריו, את משנתו. אותי זה מאוד הפתיע". את ההתעניינות המחודשת תולה שפירא בשלושת המוטיבים הקשורים באדמו"ר: "הוא עוסק בשלושה תחומים שכל אחד מהם נוגע לפלחי אוכלוסייה שונים: חסידות, חינוך ושואה. כך קורה שאנשים שונים מתחברים אליו, כל אחד מהתחום שבו הוא מתעניין. לפיאסצנה אין חסידים במובן המקובל של המילה, אבל יש אנשים רבים שפשוט נמשכים אל הדמות הזאת ואל התורות שלה".
במקום זכויות הפרט, לחזור אל הכלל
שפירא, שמחלק את זמנו כאמור בין לימוד החסידות לאקטואליה הישראלית הבועטת, מוצא בכתבי ה'אש קודש' רפואה לתחלואי הדור. על אף שהוא מקפיד לא ללמד קטגוריה, הוא מצטט שני מסרים חשובים בעיניו דווקא לימינו, לדור המצטיין באינדיבידואליזם כמו גם בפלגנות ושסעים הולכים ומעמיקים. "האדמו"ר מדבר על שרשרת הדורות, על כך שכל יהודי הוא חוליה בשרשרת הזהב של עם ישראל, שראשיתה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו. כמסר משלים לכך הוא מדבר בהגדה של פסח על כך ש'האיש הישראלי אינו פרטי לעצמו, רק לכל כלל ישראל הוא שייך'. כלומר, אצל יהודי אין דבר כזה להיות אדם פרטי, הוא במהותו חלק מהכלל, וגם חלק משרשרת דורות, מסיפור גדול יותר של המסורת והעם היהודי לדורותיו. אנחנו חיים בדור שצריך ללמוד לחזק מאוד את ערך הכלל, לא לחשוב רק על עצמנו", והדבר מתחדד אצלו ביתר שאת ערב בחירות: "מה קורה לנו? אנחנו ערב בחירות, ההבדלים והמחלוקות הולכים ומחריפים. הבחירות החוזרות ונשנות זה דבר מסוכן שגורם לפירור החברה. כל אחד מדבר רק על עם מי הוא לא יישב, זה מפגין נגד זה, זה לא מוכן להיות עם זה", הוא רומז למערכת הפוליטית בעידן הביביזם. "שכחו משהו חשוב שנמצא מעל כל זה – ערך הכלל. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על הכלל, הוא צריך לפעול למען הכלל ולא לשבת בבית ולדאוג רק לעצמו".
ובלי לפרט יותר מדי דוגמאות הלקוחות מתחום סיקורו, הוא מדבר על כך שההגזמה הקיימת כיום ביחס לזכויות הפרט של אוכלוסיות כאלה ואחרות, גם היא זקוקה לתיקון, באור ההדרכות שציטט לעיל. "לדבר על זכויות הפרט זה מאוד יפה וחשוב, אבל זה גורם לנו להתרחק מהכלל. הגיע הזמן לנווט חזרה את הספינה שלנו לערכי הכלל, לחזור לערכי הליבה שלנו, לעבור לשיח של ערכים במקום שיח זכויות פרט".
לשפירא יש עוד רעיונות הנוגעים להפצת תורת החסידות, אבל בינתיים אין ספק שדודו־זקנו צופה מלמעלה בהשתאות אחרי להבת אש הקודש שלו, שממשיכה לחמם רבבות לבבות יהודיים בארץ ישראל כמעט שמונים שנה אחרי שעלה בסערה השמימה.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***