הישג אחד, כמעט היסטורי בממדיו, כבר הצליחה ממשלתו קצרת הימים של לפיד לרשום. אחרי שנים של התדרדרות ביחסים שבין מערך הייעוץ המשפטי ובין נבחרי הציבור, זמירות חדשות נשמעות במסדרונות הכנסת ובמשרדי הממשלה. את החשדנות האוטומטית בטוהר הכוונות, הטלת המניעות המשפטיות על כל צעד ושעל ונטילת הסמכות לייצוג האינטרס הציבורי שנהגו המשפטנים בשירות המדינה, החליפו תחת כהונתו של לפיד יחסי אמון חמים ושיתוף פעולה פורה. המניעה המשפטית היחידה היא לשון החוק, וגם היא מתפרשת תדיר לטובת הממשלה ושריה. בלי חוק יועמ"שים מעורר מחלוקת ובלי כיפופי ידיים מיותרים, אחת הבעיות החמורות בסדר הדמוקרטי הישראלי נפתרה מאליה. פרקה המשפטי של פרשיית ההסכם הימי עם לבנון הוא הדוגמה המאלפת והמובהקת ביותר לשינוי הזה, שהביאה עמה ממשלת השינוי.
הפלפול שמוכיח: לא צריך משאל עם
ייתכן מאוד שבזמן שאתם קוראים את השורות הללו – ואולי יום או יומיים מאוחר יותר – ממשלת ישראל תאשר את הסכם הגבול הימי שנכרת בין ישראל לארצות הברית ובין לבנון לארצות הברית במקביל. להחלטה הזאת קדמה סאגה משפטית ארוכה ומלאת תהפוכות, שתחילתה בעתירות של ארגון לביא ופורום קהלת בראשית אוקטובר וסופה בהחלטה שפורסמה ביום ראשון ובה דוחים שופטי בג"ץ פה אחד את העתירות. אך בדרך, ועל כך נתעכב, הציגה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, בחוות דעת שפרסמה בעצמה ובתשובה שניתנה בשמה על ידי מחלקת הבג"צים בפרקליטות, גישה שונה מזו שהתרגלנו אליה ביחס לפעולות הממשלה.
העתירות שהוגשו בתחילת החודש, שאליהן הצטרפה עתירה נוספת של חבר הכנסת איתמר בן גביר, ביקשו לעסוק אך ורק בהיבטים המשפטיים־מנהליים של אישור ההסכם על ידי הממשלה. כלומר: לא דובר שם על שיקולים מדיניים, כלכליים או אנרגטיים של ההסכם, אלא רק על האופן שבו ביקשה הממשלה לחתום עליו. התנהלות שעל פי העתירה כרוכה בהפרה של חוק יסוד ודריסה של עקרון הייצוג בדמוקרטיה פרלמנטרית.
שלושה קשיים באופן אישור ההסכם נמנו בעתירה, ובעקבות כך גם בחוות הדעת ובתשובת המדינה לבג"ץ: חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם או הצבעה של 80 חברי כנסת בעד הסכם מדיני הכולל מסירת שטחים למדינה אחרת; היותה של הממשלה ממשלת מעבר שלא נהנית מאמון הכנסת, ימים ספורים לפני מועד הבחירות; וגם אם עברנו את המשוכות הללו, על הממשלה להביא את ההסכם לאישור הכנסת ברוב רגיל כנהוג. לאורך עשרות עמודים מצליחה היועמ"שית לגלוש במורד המצוק המשפטי המבוסס הזה ולתת לממשלה אור ירוק מוחלט לדלג על העם והכנסת.
לחוק יסוד משאל העם יש לה פרשנות מעניינת: כאשר החוק מבקש להגדיר שטח שמסירתו דורשת פנייה למשאל עם, הוא משתמש בלשון "שטח שבו נוהג המשפט, השיפוט והמנהל הישראלי". לטענת היועצת המשפטית לממשלה, ישראל מעולם לא החילה את אלה על המים הטריטוריאליים שלה בגבול עם לבנון. הגם שהניחה במשרדי האו"ם קו מדויק, שממנו מבקש לפיד לסגת במסגרת ההסכם, אין לראות בכך החלה גמורה של החוק והמנהל. פרשנות מעניינת, אך בהתחשב בכך שמדובר בקו גבול עם מדינה עוינת במיוחד שהסכסוך איתה רחוק מלהגיע לשורת הסיכום, אך טבעי שהגבולות עדיין לא נקבעו באופן מוחלט על פי כל דין. התביעה של ישראל שם היא לא במסגרת "כיבוש", כפי שתוכל לטעון בשטחי יהודה ושומרון שעליהם לא חל חוק משאל העם, אלא חלק מביסוס גבולות קבע באזורים שאין עליהם מחלוקת בציבור. מעומק לבנון, כזכור, יצאנו כבר לפני 22 שנים.
אל הפרשנות הזאת מוסיפה היועמ"שית טענה נוספת, שלפיה חוק היסוד לא חל על מים טריטוריאליים וכלכליים. ונניח שכך הם פני הדברים, המחוקק היה גמיש והבין שלא כל מסירת שטח נפיצה באותה רמה. לפיכך הוא קבע חלופה קלה וזולה למשאל עם – הסכמה של 80 חברי כנסת בהצבעה במליאה תוכל להיות עדות לכך שההסכם נתון בקונצנזוס ואינו מעורר מחלוקת בציבור. לכאורה, המקרה שלנו הוא הזדמנות קלאסית להשתמש בחלופה. אם מדובר בעניין כה אזוטרי, ומשאל העם אינו נדרש כאן, תפנה הממשלה אל הכנסת ותקבל את ברכתם של 80 ח"כים בתוך יום אחד ובלי הוצאה של שקל אחד מקופת המדינה.
אלא שבמשרד ראש הממשלה ובמשרד המשפטים שהפך לעושה רצונו יודעים שהכנסת רק תנכיח את הוויכוח הציבורי סביב המהלך, ובשל כך נמנעים מלהביא אותו לאישורה. הרי לפי שיטתה, היה על היועמ"שית להציג עמדה פשרתית ומאוזנת: לא נחייב את הממשלה ללכת למהלך רחב ומתיש של משאל עם רק בגלל מים טריטוריאליים וכלכליים, אך נבקש ממנה להציג את הלגיטימיות שלה ושל ההסכם שהביאה ברוב מוחץ בכנסת. אך מאחר ש"האופוזיציה לא עניינית" כלשונו של מר ענייניות ראש הממשלה לפיד, אין צורך להיוועץ לא בה ולא בעם. ניתלה בפרשנות משפטית מאוד מסוימת, ודי בכך כדי להשליך בצד הדרך את הסיכוי הלא מבוטל שרוב העם מתנגד למסירת השטחים לידי מדינה בשליטת חיזבאללה.
אצל בהרב־מיארה הקוּלות נערמות זו על גבי זו כדי להביא את התוצאה הרצויה לאדוניה. גם אם קיבלנו את הפרשנות המסלקת מכאן את חוק משאל העם, עדיין מתבקש שההסכם יובא להצבעה בכנסת על פי רוב רגיל. זה נכון מוסרית, אבל גם כמעט מחויב חוקתית. עובדה היא שכאשר ביקש שרון לפנות את יישובי גוש קטיף ולמוסרם לאויב הוא פנה לקבל את אמון הכנסת מבלי שחוק משאל העם חייב אותו. כך גם ראש הממשלה לשעבר נתניהו, בעת שחתם על הסכמי אברהם שלא כללו מסירת אף שעל משטח ישראל, לא פקפק אפילו לרגע לפני שהלך לקבל את אמון הכנסת – אף על פי שגם לו היו סיבות טובות לחשוש מפני חוסר ענייניות של הכנסת שהתפזרה זה מכבר.
בעגה היועמ"שית מכנים זאת "נוהג חוקתי", כלומר דבר שאינו מעוגן בחוק אך הוא מובן מאליו וכך נהגו ראשי הממשלות והשרים לאורך כל השנים. עד לפיד, כמובן. כשזה מגיע אליו, היועצת המשפטית לממשלה נזכרה שנוהג זה לא נקבע מעולם כדבר מחייב, ושלמרות המלצתה הכנה והחברית כן לפנות אל מליאת הכנסת, אין בדבר כדי לעכב את ראש הממשלה מלהעביר את ההחלטה כמות שהיא בממשלה גם בלי לעשות זאת. כמו בשאלות הקודמות, גם בשאלה הזאת מצאה בהרב־מיארה את קוף המחט שבו ניתן להידחק, ופרצה אותו כאוטוסטרדה בפני הממשלה.
הפרקליטות אוחזת בדף המסרים של לפיד
נותרה עוד משוכה אחת – היות הממשלה ממשלת מעבר, שעתידה להיות מוחלפת בעוד ימים ספורים. נהלים שקבעו יועמ"שים קודמים, וגם הוכרו בבג"ץ, קובעים כי יש למנוע מממשלת מעבר לקבל החלטות שיגבילו ממשלה נבחרת שתבוא בעתיד. לכאורה, הסכם מדיני עומד בראש הסולם מהבחינה הזאת. מה תכליתה של ממשלה אם לא קביעת המדיניות מול מדינות אויב? כיצד ניתן לחייב ממשלה שתקום בעוד חודש או פחות בהסכם שנחשב מבחינתה להסכם כניעה שפוגע באינטרס הישראלי? ובכן, הפתרון נמצא: שרי הממשלה נתנו על כך את דעתם והחליטו בכל זאת לאשר את ההסכם.
משובב נפש לקרוא את דברי המדינה בתשובתה לבג"ץ, ובהם זמירות שלא נשמעו כאן עשרות שנים. "בנסיבות העניין, הייתה לממשלה חובה לשקול את האפשרות של הבאת ההסכם לפני הכנסת על דרך אישור", כותבים נציגי המדינה תוך הענקת קרדיט אינסופי לשיקול דעתם וטהרת מניעיהם של השרים, ימים ספורים לפני הבחירות. "שרי הממשלה נתנו דעתם לקשיים המתעוררים בהקשר זה בהינתן תקופת הבחירות, תוך שהם מעמידים לנגד עיניהם את חשיבות הפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת". כלומר, הם הבינו שיש לכך חשיבות, ואף על פי כן החליטו לעשות ככל העולה על רוחם. אל תתפלאו אם מחר הם יבינו את החשיבות הגדולה של הכרעת העם בבחירות, ולמרות זאת יחליטו לכונן ממשלה כפי דעתם ובניגוד להרכב שנקבע לכנסת.
וזה לא נגמר בכך. במקום להצביע על הדורסנות של הממשלה ולנסות למחות בעדה, פרקליטות המדינה בשליחות היועמ"שית בחרה להטיל את הרפש דווקא על האופוזיציה. "יצוין, כי שניים מן השרים הציגו דעה לפיה יש חשיבות בהבאת ההסכם לאישור הכנסת על מנת להעניק לו תוקף ציבורי משמעותי יותר", כתבו בתשובתם, "בעוד רוב השרים הציגו עמדה לפיה כלל חברי הכנסת מצויים כעת בתקופת בחירות, על כל המשמעויות הכרוכות בכך, וכי בסופו של יום הסמכות לאישור ההסכם והאחריות הציבורית להשלכות אם לא יאושר היא של הממשלה, אף בתקופה זו". קראתם נכון, פרקליטות המדינה משננת את דף המסרים של לפיד אשר לפיו בתקופת בחירות האופוזיציה פופוליסטית ואינה אחראית, ועל כן יש לנפנף את דעתה ואת דעת הציבור שהיא מייצגת.
על בסיס הטענות האלה, והתיאור המרגש כי "התקיים דיון מעמיק בו לקחו חלק פעיל 23 שרים", החליטה היועמ"שית שלא למנוע מהממשלה להעביר את ההסכם בלי לפנות אל הכנסת, ואת עמדתה זו הציגה בבג"ץ. בסופה של חוות הדעת, הגורם שנדמה כי לו ניתן המשקל המשמעותי ביותר, וכך גם נראה היה בדיון שהתקיים בבג"ץ ביום חמישי שעבר, הוא עמדת רא"ש אמ"ן ומערכת הביטחון.
לעולם לא נדע מה היא אותה עמדה, מפני שהיא נחשבת למסווגת ונאמרה לבית המשפט בדלתיים סגורות ובמעמד המשיבה בלבד, אך היא זו שהכריעה כי החתימה על ההסכם אינה יכולה להמתין עוד חודש עד לכינון ממשלה חדשה אלא חייבת להתבצע ימים ספורים לפני הבחירות.
איננו אנשי מודיעין וגם לא מומחים לביטחון, אך כאזרחי המדינה יותר מחובה עלינו למחות נגד מהלך שכזה. עם כל ההערכה לראש אמ"ן, הסכמים מדיניים אינם תקיפה בסוריה או מבצע לחיסול גוב האריות. הם בראש ובראשונה עניין של דיפלומטיה ומדינאות. הם האחריות הראשונה שהציבור מטיל על נבחריו. לקפל את כל אלה לתוך ניתוח מודיעיני חסוי, שאיש מאזרחי המדינה אינו מודע אליו, הוא שוד שלטון העם. הסכמים מדיניים נחתמים לאור יום, חשופים לכול, כשדגל מתנוסס מעליהם והעם כולו מריע להם.
את זה היה אמור בג"ץ להגיד למדינה בלי למצמץ. אך אותו בג"ץ שגלגל מכל המדרגות את רבין ואת מערכת הביטחון שביקשה לגרש מחבלי חמאס ללבנון, את הרמטכ"ל שהתחנן להרוס את הבתים על ציר כיסופים שמתוכם נורו מאוחר יותר הקליעים שקטלו את בנות משפחת חטואל, ואת נציגי השב"כ שהצהירו שוב ושוב כי אין הרתעה גדולה יותר מהרס בתי מחבלים, אותו בג"ץ כרע השבוע ברך בהכנעה מפני תדריך מסווג של ראש אמ"ן, ואישר לממשלה שתוחלף בתוך ימים ספורים לחתום על הסכם מדיני הכולל מסירת שטחים למדינת אויב רצחנית.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***