"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". איך זה הסתיים כולנו יודעים, וזו הזדמנות טובה לעשות קצת סדר במושג החשוב - אחדות. בפוליטיקה ובכלל.
כל מי שהיה אי פעם בתנועת נוער זוכר בוודאי את אחת הפעולות הראשונות בסניף שעסקה בהבנה שאחדות אינה אחידות. היא לא אומרת שכולנו צריכים לחשוב אותו דבר, להיראות אותו דבר או לעשות אותו דבר. אפשר וצריך לנהל מחלוקות, לדון, להתווכח ולהישאר מאוחדים.
איך עושים את זה? איך נשארים אנשים שונים עם דעות שונות וצרכים שונים ולפעמים גם אינטרסים שונים ובכל זאת נשארים מאוחדים? התשובה היא אחדות המטרה. אחדות נוצרת סביב מכנה משותף של ערכים משותפים ומטרות משותפות. שתי צלעות של משולש נפגשות בקודקוד משותף. אי אפשר לייצר אחדות סביב כלום ושום דבר.
מי שרוצה לאחד את עם ישראל חייב להחזיר לו את האתוס המכונן המשותף לכולנו, האתוס היהודי והציוני שמגדיר את מי ומה שאנחנו. בתוך המכנה המשותף הזה אפשר וצריך להתווכח על היישום ועל הפתרונות לקונפליקטים ודילמות שהמציאות המורכבת מזמנת לנו בדרך למימוש היעדים המשותפים. במקרה כזה המחלוקת היא דבר מבורך שתורם לבירור האמת. לא סתם התורה שבעל פה כולה מבררת את האמת דרך מחלוקת.
ואחרי שאמרנו שבעולם הדעות והרעיונות מחלוקות הן דבר מבורך, כשמגיעים לעולם המעשה אין ברירה וצריך להכריע בהן ולהחליט כיצד לפעול. לפעמים הכרעה תהיה חד ערכית, לפעמים היא תהיה על דרך הפשרה, ויש מקרים שבהם נכון גם להחליט שלא להחליט.
המערכת הפוליטית היא הזירה שבה מתנהלות במדינה דמוקרטית המחלוקות הציבוריות ומתקבלות בהן הכרעות באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים. עצם קיומה של המחלוקת חיוני לבירור האמת ועצם ההכרעה בה חיונית כדי לקדם את המדינה ולקבל החלטות. מדינה מתפקדת דורשת קואליציה המוגנית באופן יחסי שמצליחה להתכנס סביב עקרונות יסוד מוסכמים, להכריע במחלוקות ולקדם מדיניות בכל התחומים. בלי זה לא תהיה יכולת להכריע במחלוקות ואי אפשר יהיה לקבוע מדיניות ולהצעיד את המדינה קדימה. או שהכל יהיה תקוע או שהמציאות תכתיב את התוצאה ללא יד מכוונת.
אבל האם העובדה שבכנסת יש קואליציה ואופוזיציה שחלוקים ביניהם בלא מעט סוגיות יסוד הנוגעות לעתידה של המדינה אומרת שבין הקואליציה לאופוזיציה אין אחדות? ממש לא! הקואליציה והאופוזיציה יכולות וצריכות לאהוב אחת את השניה, להיות מאוחדות ברעיונות המכוננים של המדינה ולהפנים שהויכוח, נוקב וחריף ככל שיהיה, נוגע לדרך הטובה ביותר להגיע עליהן. כך, אפשר להישאר חברים ולשתף פעולה במגוון תחומים שאינם שנויים במחלוקת, ולהתווכח ולקבל את מנגנוני ההכרעה הדמוקרטיים לגבי הסוגיות שכן מצויות במחלוקת.
משום כך, הדרישה לויתור או התעלמות מהצורך להכריע במחלוקת כדי להשיג אחדות היא שגויה. דרישה שמבקשת למעשה לשלול את הלגיטימציה של ניהול המחלוקת וההכרעה בה לאחד הצדדים ולהציב את המחלוקות ואת האחדות כסתירה היא הרסנית.
שלילת הלגיטימציה להכרעה במחלוקת היא הדרך הבטוחה ביותר להתרחק מאחדות, וזאת מן הטעם הפשוט - שהמחלוקות לא הולכות לשום מקום ואין שום דרך להימלט מהצורך להכריע בהן.
הסכסוך היהודי-ערבי בארץ הזו חי ובועט ולא ניתן להתחמק מהצורך להכריע בו. האם הפתרון לו עובר דרך חלוקת הארץ או דווקא דרך החלת הריבונות על יהודה ושומרון. ההכרעה העקרונית בשאלה הזו גוזרת אין ספור משמעויות של כאן ועכשיו, גם אם לשיטת השמאל אין כרגע "פרטנר" ולשיטת הימין אין כרגע הזדמנות מדינית להחיל ריבונות.
היחס להתיישבות, להשתלטות הערבית על השטחים הפתוחים, לאבו-מאזן ולרשות הפלשתינית ועוד ועוד - כל אלו חונים לפתחנו ודורשים הכרעות וקביעת מדיניות יום יום, שעה שעה, והללו נגזרות מתפיסת היסוד לפתרון הסכסוך. כך גם לגבי שאלות יסוד הנוגעות לזהותה היהודית של המדינה, לתוכן שיוצקים אל המושג הזה ולדילמות בשאלות של דת ומדינה. כך ביחס לערביי ישראל, כך ביחס לשאלות כלכליות וחברתיות, ועוד ועוד. הדילמות והאתגרים נשארים איתנו וכך גם הדעות השונות לגביהן והכורח להכריע ולקבל החלטות.
לכן, כל עוד אף צד לא יוותר על דעתו, אם נעמיד את האחדות והמחלוקת בסתירה נישאר עם המחלוקת וללא אחדות. רק אם נכיר במחלוקות ובלגיטימציה של הרוב להכריע בהן נוכל להישאר מאוחדים לצד המחלוקות.
לא פחות מסוכנת היא הקלישאה השטחית והדמגוגית שנאמרה בשנה האחרונה שוב ושוב על ידי בנט, כהנא והנדל בכדי להצדיק את "ממשלת האחדות" שהם הקימו ולפיה: "אם אנחנו יכולים לשרת ולהילחם יחד בצבא אנחנו יכולים לשבת יחד גם בקואליציה".
עזבו שלקחת ממשלה שבנויה על חבירה של צד אחד למחלוקת בתוך עם היהודי לאויבי ישראל כדי להכריע את הצד השני היא הדבר הרחוק וההפוך ביותר מאחדות... הערבוב הזה בין צה"ל והמערכת הפוליטית הוא הרסני לאחדות ולצה"ל. מה המשמעות של האמירה שאם אנחנו יכולים לשרת יחד בצה"ל אנחנו יכולים לשבת יחד באותה קואליציה? שאם אנחנו לא יושבים יחד באותה קואליציה אז אנחנו גם לא יכולים לשרת יחד בצה"ל?!
אתם מבינים איזה בלבול מושגים זה וכמה זה הרסני?! בצה"ל אנחנו משרתים כולנו ביחד, כל חלקי החברה הישראלית. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלניים, נלחמים כתף אל כתף בדיוק בשם המטרה המשותפת, בשם המדינה היהודית המשותפת שלנו והצורך להגן על קיומה מפני אויבינו.
מה לזה ולמחלוקות שאנחנו מנהלים במערכת הפוליטית לגבי מה טוב ונכון למדינה שעליה אנחנו נלחמים ביחד ועל הצורך להכריע במחלוקות הללו במערכת הפוליטית באמצעות הכלים הדמוקרטיים של קואליציה ואופוזיציה, רוב ומיעוט?! הערבוב הזה הוא הדרך הבטוחה ביותר לפרק את שאריות האחדות והסולידריות של החברה הישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי מפואר באחדותו של צה"ל.
ונחזור למערכת הפוליטית, הטענה שאחדות העם תושג דרך ממשלת אחדות שלמעשה לא מאפשרת להכריע במחלוקות ולקדם מדיניות מעשית שגויה בתכלית. עלינו לשאוף לממשלת אחדות אמיתית, ממשלה וקואליציה של המחנה הלאומי שתקדם את מדיניות המחנה הלאומי ותכריע במחלוקות בחברה הישראלית בהתאם לערכי המחנה הלאומי. מדיניות כזו כוללת, כמובן, את חיזוק הזהות היהודית וממילא את החזרת האתוס המכונן המשותף של העם היהודי כולו בהקמת מדינה יהודית עצמאית וריבונית בארץ ישראל, אתוס שסביבו יתאחד בעזרת השם העם כולו, לצד המחלוקות שילוו אותנו כנראה עוד שנים רבות.