ממש בישורת האחרונה, קיבלנו תזכורת. רגע לפני הבחירות, קרה האירוע הכי חשוב בהן, שגרם להכל להתבהר. כי מה שהתרחש השבוע לא היה עוד "סערה".
אנחנו רגילים כל כך להתבטאויות-קצה במערכת הבחירות הזו, כמו גם בארבע מערכות הבחירות שקדמו לה, ולכן בכל פעם עובר יום ואנחנו ממשיכים הלאה, לסערה הבאה. אבל אין דין התבטאות קיצונית ולא-אפויה של לפיד או ביבי, של סמוטריץ' או של ליברמן, כדין ההתבטאויות שנשמעו השבוע מפי בכירי חד"ש-תע"ל.
זו לא הייתה פליטת פה. זו לא תשובה לא מוצלחת למראיין שדחק אותם לפינה. זה לא סתם פופוליזם שמתחנף לבייס. זו גם לא מחלוקת לשם שמיים, בין דעות שונות ולגיטימיות. זו השקפת עולם סדורה, בעד אויבינו. אפשר להתעלם ולטאטא, אבל כדאי להישיר מבט. זה הסיפור. וזו אולי הכותרת של הבחירות האלה: הנירמול.
"שכם נפרדת מהשהידים שלה. היום העם שלנו הפלסטיני נפרד מהשהידים שלו", כתבה חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן השבוע, אחרי שחיילינו שבו בשלום משכם, לאחר שחיסלו את מנהיג ארגון הטרור "גוב האריות". לפוסט היא צירפה תמונות מהלוויות ההמונים בשכם, של רעולי פנים יורים באוויר. אין פה אפילו שאלה עובדתית: אלה הם האנשים שאחראיים לעשרים פיגוע ירי בשבועות האחרונים, ביניהם הפיגוע שבו נרצח לוחם גבעתי סמ"ר עידו ברוך.
יו"ר המפלגה שלה ח"כ איימן עודה לא התבלבל: "מחזק את חברתי עאידה למול המתקפות. נעמוד איתנים וחזקים. די לכיבוש". ח"כ עופר כסיף מהמפלגה הוסיף: "תמיכה מלאה בחברתי שעומדת נגד הסתה בשל אמירת אמת פשוטה: הכיבוש הוא טרור. את תומכיו ומקדמיו בראשות שר הדמים השר בני גנץ יש לשפוט – בישראל, בפלסטין, בהאג או מעל בימת ההיסטוריה". ככה פשוט: מי שהרג את עידו ברוך הוא שאהיד, ושר הביטחון שמנסה לתפוס אותו הוא שר הדמים, שצריך להישפט.
הבעיה אינה הם, אלא אנחנו. איך הצלחנו לנרמל את זה. איך זה חלק מהשיח הלגיטימי, שמנהלים עליו דיוני "בעד" ו"נגד". הרי ב-48' או ב-67' אף אחד לא היה מדמיין אפילו לשאול אם אפשר להקים איתם ממשלה, אבל השבוע השאלה נשאלה שוב ושוב, וח"כים רבים לא פוסלים אותם.
יש חילוקי דעות מרים בין כל המפלגות על איך לנהל פה את המדינה היהודית-דמוקרטית היקרה הזו, אבל כל הוויכוחים האלה מתנהלים בין אנשים שבכלל רוצים שהמדינה הזו תמשיך להתקיים. הח"כים האלה מוכיחים שוב ושוב, לצערנו, שהם לא שותפים לדיון הזה.
פעם אחר פעם ועדת הבחירות פוסלת אותם ובית המשפט מאשר. נשאלת השאלה מה הם צריכים להגיד כדי להיפסל. האם יש איזשהו גבול, איזושהי אמירה שכן תגרום לכך, והאם האמירות השבוע לא מספיקות. ושיהיה ברור, הם בהחלט יכולים לומר זאת. יש בישראל חופש ביטוי. השאלה היא האם הם יכולים לומר זאת כשמקום העבודה שלהם הוא כנסת ישראל. השאלה האם הם יכולים להיות לשון מאזניים, מבפנים או מבחוץ, של ממשלת ישראל. והשאלה היא איך מלחמות היהודים בינינו, טשטשו לגמרי את גבולות המותר והאסור. איך קרה שאנחנו כל כך שונאים את היריב, שאנחנו מוכנים להתחבר לאויב.