הימים הקרובים הם ימים גורליים לעתיד עמנו ועתידה של מדינת ישראל. זכינו ואחרי 2000 שנה שבנו אל אדמתנו, אדמת הקודש, זכינו לכונן מדינה מחדש והתנערנו מעפר הגלות, ואנחנו הולכים ומתקדמים אל בניין המקדש במהרה בימינו, ולגאולה שלמה.
אמנם מובטחים אנו: "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם" והתהליך לא ייעצר. אבל אין אנו לנו שום הבטחה על הדרך: כיצד זה יקרה, ועל כמה אכילת מרור נצטרך לברך בשם ומלכות: ברוך דיין האמת. (ובאופן מצמרר, ממש בעת כתיבת מילים אלו מפרסמים על עוד הרוג בחברון, ה' יקום דמו!)
אני שומע על חברים ש"לא מסוגלים להצביע" לאישיות מסוימת, ועל נערים צדיקים שהולכים לעבוד בעבור מפלגות מגוש השמאל – ואני עומד נדהם.
האם זה מה שנהיה מאתנו? אולי מתקיים בנו הפסוק: "שמנת עביתכשית" ?
האם אין בנו הבנה למה שמתחולל כאן, לשינויים הטקטוניים שעוברים עלינו?
יש כאן גוש של "שינוי" והשינוי הוא שאנשי השמאל הקיצוני, יחד עם המבולבלים משמאל ומבית, מבקשים להפוך את פני המדינה, לעקר את הזהות היהודית, למסור את שטחי ארצנו, למנוע מצה"ל את הניצחון ולהכניס מאות אלפי גויים לארץ.
במשך יותר משנה, צעקנו, הפגנו, השתדלנו, וניסינו לעשות כל אשר לאל ידינו, מול מערכת משומנת ותקשורת מגויסת טוטאלית.
ועכשיו, באים אנשים מבית ושוקלים שיקולים שאינם ממין העניין, כאילו מדובר באיזה נתח בשר קונים לסעודת החג, או איזה רכב לקנות, ולא בעתיד היהודי של כולנו ובדם חיילנו וילדינו. לא פחות מכך.
אי אפשר לשבת בבית. אין לנו את הפריווילגיה לא להיות שותפים לפעולה.
ועוד מילה: הרבה פעמים נשמעת הטענה (כמו שנשמעה מפי נפתלי בנט, שיחד עם איילת שקד שיקרו במצח נחושה והקימו ממשלה עם תומכי טרור): "אהבת ישראל צריכה להיות בראש מעייננו, איך אפשר להחרים חצי מהעם"
זו איוולת גדולה ועיוות. אהבה זה אמנם לאהוב את עומק הנשמה, להאמין בעמנו בלי תנאי וגבול, אבל להתפלל ולזעוק להתנהגות מוסרית ומתאימה. אהבה זה גם להוכיח לעיתים בטעם ודעת כי "את אשר יאהב ה', יוכיח" ובעיקר: אהבה היא לא לעשות מעשה נואל של מסירת המדינה לידיים הרסניות בשם אהבה ורודה ומנותקת, ואחדות מזויפת. זאת לא אהבה, זה סתם להיות טיפש ועיוור.
טוב, מה כן לעשות? איך נרתמים? מוזמנים להצטרף למטות הפעולה השונים ביום הבחירות, לכתוב, לשכנע חברים ושכנים, ולצאת מהבית כדי להביא לשלטון ימין יציב שיבוא לעבוד ולשנות.
אני לא דואג, ולא מיואש - כי ייאוש הוא פשוט לא בלקסיקון שלנו. אבל אני קורא: כאשר ישאלו אותך "ציפית לישועה"? תגיד בגאווה "כן, הייתי חלק. עשיתי את שלי כדי לתת עוז לאלוקים וכוח לתהליך הגאולה".
חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו.
—
הרב אליאב תורג׳מן הוא יו"ר ארגון "תודעת זהות" ור"מ בישיבת דימונה