סיפורם של הורקנוס ואריסטובלוס היה מוכר (בעבר) לכל מי שהכיר ולו מעט את קורות בית שני. לאחר ימי תור הזהב של המלכה שלומציון החלו שני בניה להתקוטט ביניהם על הירושה.
התיקו בין הצדדים הדרדר למלחמת אחים אכזרית ובמהלכה פנו אנשי הורקנוס לעזרת מלך זר ועוין, חרתת מלך הנבטים ששמח להתערב במלחמה שמוטטה את הממלכה החשמונאית האדירה. כאשר גם התערבותו של חרתת לא הכריעה את הכף פנו שני הצדדים לעזרת פומפיוס, המצביא הרומאי שכוחותיו שטפו את המזרח. התוצאה היתה ברורה, צפויה ומהירה. הריב בין שני האחים שביקשו מגורם זר ועוין להכריע ביניהם הסתיים באובדן עצמאותה של יהודה ובתחילת ההידרדרות לקראת חורבן הבית.
העוינות בין שני ה"גושים" בעם ישראל קשה ומכאיבה אולם רחוקה שנות אור (בעז"ה) ממלחמת אחים בסגנון בני חשמונאי. גם מפלגותיהם של טיבי עבאס ואנשי בל"ד אינם בדיוק האימפריה הרומאית במלוא עוצמתה, ואפילו לא מלך הנבטים. יחד עם זאת התהליך המאיים של בקשה מגורמים העוינים (מי בצורה המוצהרת ביותר ומי בצורה סמויה) את המפעל הציוני והמדינה היהודית, להכריע במחלוקות הפנים יהודיות, מטריד, מטריד ביותר.
בדורנו החליט העם היהודי לקחת את גורלו בידו ולהכריע על דרכו בצורה דמוקרטית, וכבר נמנו וגמרו ראשונים ואחרונים מבני ברית ומשאינם בני ברית שהיא הפחות גרועה שבשיטות העומדות בפנינו היום. ההכרעה היא לגטימית ופעם כזו ופעם כזו, אולם לאורך שבעים וחמש שנות המדינה היה ברור כי ההכרעה מתקבלת על ידי המפלגות היהודיות, או לפחות כאלו המכירות בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
נכון שבצדק רב התחייבו מייסדי המדינה עם הקמתה להעניק זכויות פוליטיות לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. ואמנם איש לא חלק, לא חולק וכנראה גם לא יחלוק על שותפות אמת לגטימית של אחינו בני המיעוטים שכרתו עמנו ברית אחים וברית דמים כדוגמת הדרוזים או אחרים הרוצים בטובת המדינה ושלומה.
במשך השנים היו גם מפלגות ערביות שהיוו משענת זמנית לקואליציה (גם ללא חברות בממשלה) אך מעולם לא נשענה ממשלת ישראל על מפלגות המצהירות בריש גלי על תמיכתם המוחלטת במאבק הפלשתינאי להכחדת ישראל. בקדנציה האחרונה נשברו הכלים. רע"מ לפחות נסתה להסוות את כוונותיה (גם אם כל מחקר רציני מוכיח את טקטיקת האחים המוסלמים בפעולה, והדברים ידועים) אולם הסכר כצפוי נפרץ.
כעת, ערב יום הבוחר מודיע ראש הממשלה הנוכחי, במפורש או במשתמע, שלא תהיה לו שום בעיה לשבת עם מהללי "גוב האריות" ומחבבי החמאס, ובמפלגתו המלאה וגדושה ביהודים טובים, ציוניים וערכיים לא זעות אמות הסיפים.
התהליך לא נעצר ולא מתחיל בשאלת הקואליציה הלגטימית שכל מחיר עבורה כדאי כדי למנוע את הממשלה הדמונית של נתניהו. תפיסות דומות קיימות אצל מפכ"ל משטרה הקורא לפורעי לוד ולמתגוננים מפניהם "טרוריסטים משני הצדדים".
התהליך בא לידי ביטוי בדבריו של שר בטחון, רמטכ"ל המחובר באמת למורשתו היהודית שלא מתבלבל ומגדיר את אנשי מפלגת הציונות הדתית כזהים לחברי בל"ד ואולי גרוע מכך, התהליך מתרחש בשעות אלו כאשר מליוני דולרים מושקעים בידי יהודים כשרים (ובידי מדינות ארופאיות כשרות פחות) כדי להניע בוחרים לקלפיות מהפזורה ומהכפרים שהפכו זה מכבר קיני אמל"ח ופשע. כמובן שהתהליך מופיע כבר עידן ועידנים מעל דפי הארץ וברשתות החברתיות שם בשל עקרונות ההומניזם והפוליטקלי קורקט האויב הפך לאוהב והאוהב לאויב ועוד היד נטויה.
ביום שלישי הקרוב יחליט עם ישראל מה שיחליט. הלוואי והחלטתו תהיה למען העצמת עם ארץ ותורת ישראל, אבל גם החלטה אחרת חלילה תהיה לגטימית, אולם אם חלילה תפול ההכרעה בידי הגרים אשר בארץ, היוצאים בריש גלי ובקול תרועה רמה נגד נוכחות ישראל (וכל ישראל, בלי הבדל פוליטי..) בארצו, הרי התחושה תהיה קשה ומרה, וחשבון נפש אמיתי יחייב את כולנו , מכל הצדדים לחשיבה כיצד הגענו עד הלום.
ולוואי שלא נחזור לימי פומפיוס.
ובע"ה חזק חזק ונתחזק