רגע לפני הבחירות אני מבקש להקדיש כמה מילים לרפורמה השגויה שקידמה שרת החינוך בממשלה הזו במקצועות הרוח.
נתחיל מהשורה התחתונה: אני מקווה שאת הממשלה הבאה יקים בעזרת השם המחנה הלאומי. יהא מי שיהא שר החינוך הבא, יהיה עליו לבטל את הרפורמה ולהחזיר את לימודי המח"ר לחשיבותם ולמקומם המרכזי בתכנית הלימודים.
הרפורמה מעוררת שאלות חינוכיות וערכיות הן במישור ה"מה" והן במישור ה"איך". ושני המישורים מקרינים כמובן האחד על השני. שרת החינוך טוענת שביטול בחינות הבגרות במקצועות הרוח לא מלמד על הפחתה בחשיבותן. נהפוך הוא. לשיטתה, מעבר משינון וקליטה לכאורה טכנית של החומר כדי להיבחן עליו ללימוד בשיטת חקר מעמיק לצורך כתיבת עבודה, שבה התלמיד מביא את עצמו לידי ביטוי ונדרש להבנה ועיבוד עצמי של החומר, תחבר את התלמידים יותר ללימודי התנ"ך, ההיסטוריה, הספרות והאזרחות, וממילא אינו מלמד על זלזול בהם. לכאורה המשך של תפיסת "הלמידה המשמעותית" שאותה הוביל שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון. בהמשך לכך מבקשת שרת החינוך גם לצמצם את היקף החומר הנדרש בתכניות הלימודים במקצועות הללו.
נדמה שבאלגוריה ללימודי הגמרא ניתן להגדיר את הרפורמה כמעבר מלימוד בקיאות, שבו הדגש הוא על היקף החומר הנלמד ורכישת הידע בו, ללימוד עיון, שבו הדגש הוא על הבנת העומק ופיתוח החשיבה והסברות אצל הלומד.
מבקריה תמהים, במידה רבה של צדק, מדוע - אם זה כל כך נכון פדגוגית - לא לעבור לשיטה הזו גם במתמטיקה ואנגלית. הם מעלים חשש מהעתקה או קניה של עבודות, וטוענים, שוב במידה רבה של צדק, שאין תחליף לקריאה ושינון של חומר לשם רכישת ידע רחב אופקים, שמערכת החינוך חייבת להקנות לבוגריה את הידע ו"שאר הרוח" בתחומים ההומניים, ושביטול בחינות הבגרות נושא בהכרח שדר של זילות והמעטה בחשיבות תחומי הדעת הללו מול המקצועות הריאליים הנדרשים בכדי להכין את התלמידים לשוק התעסוקה.
מבלי להמעיט בחשיבות הטיעונים כבדי המשקל הללו, אני סבור שנקודת הכשל העיקרית של הרפורמה, וכך גם של תפיסת "הלמידה המשמעותית", נעוצה במישור בסיסי הרבה יותר. בשאלה מהי הדרך לחבר את הלומד אל החומר הנלמד. אני מניח ששרת החינוך באמת לא ממעיטה בחשיבות המקצועות ההומניים ובאמת מאמינה שהדרך לחבר את התלמידים אליהם ולפתח אצלם עניין וסקרנות היא באמצעות העמקה בהם והפיכתם לרלוונטיים לתלמיד ולא דרך "לעיסה" של חומר יבש. שהלימוד יבוא מהתלמיד עצמו, "מבפנים החוצה", ולא באמצעות קליטה של חומר "מבחוץ פנימה". וכאן לדעתי נעוצה הטעות.
הדרכת חז"ל בגמרא (שבת סג ע"א) לפיה "ליגמר איניש והדר ליסבר" - קודם יש לרכוש בקיאות בהיקף גדול ורק מתוך כך לצאת ללימוד עיון מעמיק - נשענת על שתי הנחות יסוד פדגוגיות:
הראשונה: העמקה רצינית, במובחן מדמיונות והשערות סתמיות, חייבת להישען על תשתית ידע רחבה המקנה את היסודות, מפגישה את הלומד עם העקרונות ועם צורת החשיבה הנכונה, חושפת אותו למה שחשבו וכתבו קודמיו, מאפשרת מחקר משווה, והופכת את שלב העיון הבא אחר כך לכזה הנשען על יסודות מוצקים וממילא יביא בסבירות גדולה לתובנות חשובות ומועילות. בדיוק כפי שלא ניתן לכתוב דוקטורט רציני בשום נושא בלי לרכוש ידע רחב בתארים הקודמים. אף אדם רציני לא ירשה לעצמו להעלות סברות עיוניות בפיזיקה בלי שהוא למד קודם פיזיקה...
אבל יש בהדרכת חז"ל הזו מימד עומק גדול בהרבה: הדרך ליצור חיבור נפשי למשהו מסויים עוברת דרך הכרת ערכו של הדבר מצד עצמו, אובייקטיבית, עוד לפני הקישור שלו אל האדם סובייקטיבית ועוד לפני התועלת האישית שצומחת לו ממנו. כדי ליצור חיבור נפשי עמוק למשהו מסויים, האדם צריך להכיר בערכו ובחשיבותו העצמית. להבין שהוא עומד מול משהו גדול ובעל חשיבות בפני עצמו. לא המפגש של הדבר עם האדם הפרטי ולא התועלת הצומחת לו ממנו הם שמעניקים לו את חשיבותו, אלא עצם מציאותו. ההיסטוריה של עם ישראל חשובה כי היא ההיסטוריה של עם ישראל. כי זה העם שלנו וזו ההיסטוריה שלו ומי שאוהב את העם שלו ומרגיש חלק ממנו מתעניין במה שעבר עליו והביא אותו עד הלום.
חשוב, כמובן, בהמשך גם להפיק לקחים מההיסטוריה אל ההווה אבל לא זה מה שמעניק לה את חשיבותה. יצירה ספרותית היא בעלת ערך מצד עצמה כי מישהו יצר אותה ככזו ולא רק כי היא מעוררת אותי למחשבה ואולי גם תלמד אותי איך ליצור בעצמי. וכמובן, התנ"ך הוא חשוב כי הוא ספר הספרים שלנו וכי הוא ניתן לנו במתנה על ידי ריבוש"ע ולא רק כי הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל או כי יש לו לקחים חשובים לימינו אנו. כשתלמיד מתרגל להבנה הזו הוא מפתח יחס של כבוד למקצועות הרוח ונוצר אצלו חיבור עמוק אליהם. מכאן ינבעו בסבירות גבוהה סקרנות ורצון להעמיק ולמצוא את נקודת החיבור האישית. אבל זה השלב השני.
מחשבה שחיבור משמעותי ללימוד נוצרת דווקא ממבט סובייקטיבי שמחפש את הרלוונטיות שמתחילה ונגמרת בלומד עצמו ובתובנותיו היא שגיאה. דווקא קליטה של חומר הלימוד "מבחוץ פנימה", באמצעות למידה ושינון, מרגילה להכרת הערך האובייקטיבי והמוחלט של הנושא הנלמד מצד עצמו, וממילא בונה את עמדת הנפש שיוצרת רצון וסקרנות להמשיך וללמוד, ובהמשך גם להעמיק ולחקור. אנשים מעריכים דבר שנתפש אצלם גדול וחשוב מצד עצמו, משהו שרבים וטובים ראו בו דבר חשוב, למדו אותו, העמיקו ופיתחו אותו וכתבו עליו לדורות הבאים. ואם הוא כל כך חשוב אז כדאי גם לי ללמוד אותו, להבין אותו ובהמשך להעמיק ולפתח בו קומה נוספת.
אז כשחז"ל מדריכים אותנו להקדים את לימוד הבקיאות ללימוד העיון זה לא רק כי ללא תשתית ידע מוקדמת העיון יסתכם בהעלאת השערות פורחות באוויר, אלא גם כי יש להקדים את המפגש האובייקטיבי עם הגמרא עצמה, להפנים את חשיבותה וליצור חיבור פנימי עמוק אליה, ורק מתוך כך לגשת אל העיון ולהוסיף את קומת ההבנה והחידוש האישי בה.
הרפורמה, כאמור, נשענת על תפיסה הפוכה ולכן היא שגויה. והאמת היא שהשגיאה הזו אינה נוגעת לשיטת הלימוד במערכת החינוך בלבד אלא מאפיינת את התרבות המודרנית כולה ונובעת ממנה. הרפורמה היא חלק ממגמה כוללת שהעולם המערבי צועד בה, מגמה שמבקשת להתכחש לקיומם של ערכים אובייקטיביים מוחלטים, שהם טובים ונכונים מצד עצמם, ולהציב במקומם במרכז את האינדיבידואליזם שבוחן את העולם בעיניים סובייקטיביות וקובע את חשיבותם של ערכים רק לפי התועלת הצומחת מהם בהתאם לאדם, לזמן, למקום, ולנסיבות.
ובחזרה אל הלימוד: דווקא שיטת הלימוד המסורתית שמבוססת על לימוד טקסטים, שינון וקניית ידע רחב כשלב ראשון, היא היא "למידה משמעותית" המתאימה לשנות הלימוד הראשונות. היא שתחדיר את חשיבותם של מקצועות הרוח, תיצור חיבור נפשי אליהם, תעניק חויית סיפוק מקניית הידע ותפתח את הסקרנות להעמיק בהמשך הדרך, לחדש ולמצוא רלוונטיות אישית.
ואת הקניית הערך, החיבור והיסודות הללו תמנע הרפורמה מילדי ישראל. וזו עלולה להיות בכיה לדורות.