בפוסט האחרון שכתבתי כאן, הודעתי שהחלטתי לפרוש מהחיים הפוליטיים. אבל אף אחד לא האמין לי. לכולם היה יותר נוח לחשוב שלפיד החליט לחתוך אותי מהרשימה, ושזוהי רק מכבסת מילים.
כיוון שסירבתי להתראיין (ואסרב גם עכשיו), הנרטיב שהתקבע, ואותו גם הטיחו בפניו של לפיד אינספור פעמים, הוא כזה - הח"כית הסוררת של יש עתיד, מצאה עצמה מחוץ לכנסת כיוון שהביעה דעה.
ובכן, אני רוצה לנסות שוב. להעמיד את הדברים על דיוקם וגם… להביע דעה.
אז ככה, פרשתי מהכנסת, וכל מי שמכיר אותי יודע, בשל משבר אישי מאד גדול. אני לא ארחיב עליו היום. וגם לא כאן. אולי פעם. אני רק אציין שאת החיבוק והתמיכה שקיבלתי מיאיר לפיד, ואני עדין מקבלת (כשאני מעזה לבקש), לא אשכח לעולם.
לפיד לא גרש אותי. להיפך, הוא נעמד לצידי, כחבר, לא בפוליטיקה, אלא בחיים עצמם. וזה בעיני הרבה יותר שווה.
בחרתי בו היום מהרבה סיבות. את רובן כבר כתבו לפני. אבל אני לא בטוחה שנכתב, ואם כן, בטח לא מספיק, על המחויבות והנאמנות המוחלטת שלו למי שהוא מגדיר כחבר.
שנים שהוא נושא את הכמוסים שבסודותיי. שנים שבהן יכול היה להשתמש בהם כתשובה לכתבים צרי עין. ובכל זאת, פעם אחר פעם הוא אומר, "עדי קול היא חברה שלי". אז תודה לך אדוני ראש הממשלה. ובהצלחה לך. ולנו.