אנחנו לא סוג ב'

הטור הזה הוא טור על־זמני. הוא היה רלוונטי לפני שמונים שנה, לפני חודש, וכנראה ימשיך להיות רלוונטי עוד שנים רבות. הסיפור אותו סיפור, מילות השנאה יהיו אותן מילים. רק הפנים יתחלפו. במילה אחת: אנטישמיות.

לפני כחודש הזמר קניה ווסט העלה פוסט עם ריח חריף של אנטישמיות ובו הוא איים להרוג יהודים. לכבוד הצדיקים בני המזל שפחות מעודכנים אגולל את תחילת המעשה. ווסט הוא אחד מאומני המוזיקה המצליחים והעשירים בעולם. הוא זכה באין ספור פרסים. ב־2013 הוא החל בשיתוף פעולה בתחום האופנה עם חברת אדידס, מה שהכניס לכיסו עוד כמה מיליארדים. מה שהכי רלוונטי לסיפורנו הוא שיש לו יותר מ־16 מיליון עוקבים שקראו את דברי השטנה שלו באינסטגרם. חברת מטא (הבעלים של פייסבוק ואינסטגרם) לא נשארה אדישה וחסמה את חשבון האינסטגרם שלו. גם טוויטר נקטו בצעד המתבקש. מי שבקי בהיסטוריה של האיש יודע שזו לא הפעם הראשונה שווסט מעלה פוסטים אנטישמיים.

בעונת הפוליטיקלי־קורקט האמריקנית הודעות גינוי החלו להופיע ברשתות החברתיות. כל מי ששואף למקם את עצמו בצד הנכון של ההיסטוריה העלה פוסט שמרחיק את עצמו מגידופיו של ווסט. החברות המסחריות הקשורות לווסט אמדו בזריזות את הנזק הכספי ובזו אחר זו נפנפו אותו מהפורטפוליו התקשורתי שלהן. אפל מיוזיק הודיעה שהיא מסירה את שיריו של ווסט, לעומת ספוטיפיי שהודיעה שלמרות שהיא סולדת מהבן־אדם היא לא תסיר את שיריו.

אני לא מתרשמת מהגינוי המקיף של ווסט. גם הוא לא. נראה שהוא דווקא נהנה ממנו. אולי כי כולנו יודעים כמה חשוב לאמריקאים לעשות רושם של נאורות, סובלנות ופלורליזם מחד, וכמה הם מעריצים סיפורי הצלחה של אנשים שבנו את עצמם מאפס ומסוגלים לרכוש רשת חברתית או לרוץ לנשיאות מאידך. אנשים כאלה תמיד ייהנו ממחילה נרחבת ויזכו לפתוח דף חדש, גם אחרי הנפילה הבאה.

אז למה אנחנו מתרגשים מהבל הפה של אומן אמריקאי שבריאותו הנפשית מוטלת בספק? בגלל שלמרות הפסאדה הליברלית שסלבריטאי ארצות הברית אוהבים לשדר, זו לא המציאות. התקריות האנטישמיות וגילויי השנאה אינם מגלים סימני דעיכה, מהקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, דרך ערים נאורות ועד לשילוט של נאו־נאצים על גשרים עלומי שם. כל אלו מובילים יהודים רבים להסתיר את יהדותם.

איפה מותר להיות אנטישמי

אבל בניגוד לארצות הברית, שלפחות מנסה להעמיד פני קורקטיות פוליטית, בארץ שלנו מותר להיות אנטישמי ללא הפרעה, ענישה או חסימת חשבון. בתוכנית 'אופירה וברקוביץ'' פתח אייל ברקוביץ' במונולוג זועם בעקבות דבריו של הרב יצחק גולדקנופף. בכנות, דברי הרב מיותרים. כולנו היינו שמחים שיסתגר בחדרו ויעשה תשובה על חילול השם העצום שהוא גרם. אם ברקוביץ' היה משתלח בגולדקנופף לבדו, הטור הזה לא היה נכתב. אבל ברקוביץ' לקח צעד אחד קדימה והראה לכולנו שאנטישמיות זה כאן ועכשיו. ברגע שהוא עבר מ"הוא" (הרב גולדקנופף) ל"הם" והכליל ציבור שלם, מילותיו הביעו הסתה ושנאה. "הם מנותקים מהעם. הם אלה שהולכים לנהל פה את המדינה בעוד שבועיים. הם יגידו לך ולי ולכולם פה מה לעשות. אלה שלא אכפת להם מהעם שלנו בכלל. הם קוראים בתורה כל היום, לא הולכים לעבוד, לא משלמים מיסים, לא הולכים לצבא. בטלנים". ההגדרה המילונית לגזענות היא "עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי או לעיתים כישורים שכליים... היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלה לפי השתייכותו לקבוצה". מתאים, לא? והנה ההגדרה לאנטישמיות: "תפיסה מסוימת על יהודים שעשויה להתבטא בשנאה. ביטויים פיזיים ורטוריים של אנטישמיות מכוונים כלפי יהודים, כלפי רכושם וכלפי מוסדות קהילתיים ומוסדות דת יהודיים" (אתר יד ושם). גם מתאים?

האמת היא שכל זה בכלל לא קשור לפוליטיקה אלא לתרבות הדיבור, לשמירה על כבוד הזולת ול"ואהבת לרעך כמוך". הייתי מצפה שאנשים משני צידי המתרס אשר חפצים לשמור על חיים משותפים וכבוד הדדי היו נעמדים על רגליהם האחוריות, מתנגדים וזועקים לשמע דבריו הגזעניים של ברקוביץ'. הייתי מצפה לשמוע גם את קולם של מי שטוענים שהשקפת עולמם מכילה את כולם. הייתי רוצה לראות את כולנו עומדים כאחד ומקיאים אמירות כאלה, מכים על השולחנות עד ש'קשת' יבינו שדרך ארץ קודמת לרייטינג.

אני לא משווה בין קניה ווסט לאייל ברקוביץ'. אני משווה בין התגובה האמריקנית החריפה לתגובתנו הרפה והעלובה. יודעים למה אין לעם ישראל אפילו את הצורך והשכל הישר להרחיק מעצמו את דברי השנאה? למה אף אחד לא מעמיד פני מזועזע לנוכח מילים דוחות שנאמרו קבל עם ורייטינג? בגללנו. אנחנו מאפשרים זאת בשתיקה. מגזר חובשי הכיפות, מהלייטים ביותר ועד לעוטי השטריימלים, רגיל לפוזיציית שק החבטות. אף אחד כבר לא מתרגש ששוב מאשימים אותנו בכל בעיות המדינה לדורותיה. זו כבר מסורת, אז אנחנו שותקים. תארו לכם שמישהו בתקשורת היה מדבר ככה על להט"בים, ערבים, דרוזים, אתיופים או מזרחיים? הוא היה חוטף אש מכל צייצן טוויטר ישראלי מצוי. אבל עלינו? יאללה, תנו לנו בראש. למה עלינו מותר לדבר ככה? כי התרגלנו לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" כשיורקים עלינו.

רמת השרון כמשל

גרתי בעיר הפלורליסטית כשבע שנים, והילדים שלי התחנכו במוסדות הדתיים בעיר. פעם אחר פעם הזדעזעתי לגלות את האיפה ואיפה שנהגו בנו. בין אם זה במערכת החינוך, שלא הסתירה את חוסר שביעות הרצון מהשינוי הדמוגרפי בעיר. בין אם זה בהתעמרות של העירייה, כמו בסירובם שנקיים את מצעד יום ירושלים בחוצות העיר. אה, כן, גם השכנים התנכלו לנו. נאורים, אפעס.

ברעננה הסיפור היה דומה. בעוד הילדים שלי למדו בתנאים פיזיים שמזכירים לולי תרנגולות, נטען שאין לעירייה כסף לשיפוץ בית הספר. שלושה רחובות משם שופצה חצר בית ספר ממלכתי במיליון וחצי שקלים. לאורך כל אותן שנים נחרדתי מהראייה המערכתית שלפיה חובשי כיפות הם אזרחים סוג ב'. "זה בסדר, הם מסתדרים ככה. לא טוב להם? שיעברו לבני ברק". אבל לא פחות הזדעזעתי מחובשי הכיפות, חבריי, אנשי הקהילה הדתית בעיר שקיבלו בשוויון נפש מלכתחילה ובדיעבד את האפליה מהמערכות שהם משלמים להן מיסים, כמו כולם.

אחד הדברים הקשים בחזרה בשובה היה הידיעה שאני מכניסה את עצמי במו ידיי למגזר סוג ב' או ג'. בעוד שבתוכי נלחמתי להיות גאה בכיסוי הראש, אני מכירה אנשים שמצניעים את סממני הדת שלהם, משל הם חיים בארץ עוינת ליהודים. אז לכם, אחיי חובשי הכיפות, הקטנות, הגדולות, הצבעוניות והקטיפתיות - תפסיקו להחביא את היהדות שלכם. תפסיקו להתנצל על כך שאתם אנשי אמונה, שבדמכם זורמת הידיעה שמשה אמת ותורתו אמת. שאתם לא עונים לטלפון בשבת. שאתן הולכות למקווה. שאתן בוחרות לא לשבת ליד גבר. שאתם מבקשים שהאוכל במסיבה במשרד יהיה כשר. תפסיקו לספוג בשקט דברי בלע ואפליה ותחדלו מלקבל בפליאה את מה שמגיע לכם. אנחנו לא סוג ב' וכל מה שניתן לנו לא בחסד וברחמים ניתן. הסתרת היהדות שלנו, כמנהג יהודי הגולה, היא לא הפתרון - היא הבעיה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

***